מיתולוגיה מוקדמת

בתודה לרונן שהפנה אלי את השאלה המקסימה "מה המיתולוגיה שלך?" (ואולי נעשה מזה פרויקט?)

הנה אחת מהן, מוקדמת:

בוקר ואמא שלי מקרקשת במטבח, אני מוצפת אושר על היותה נוכחת ערה בבית.

טעם מיץ תפוזים סחוט, אמנם מקרטון ולא טרי אבל הכי טעים בעולם.

לונדון לונדון לונדון שכל כולה מהוהה ועתירת יונים והיא בית, ואני מדברת עם כל אחד במבטא שלו. ("אל תדברי עם טוני החלבן בקוקני, הוא ייעלב.")

פניה המודאגות של אמא שלי בין סורגי החצר כשהיא באה לבית הספר באמצע היום, כשאסור.

ואבא שלי עובד בשגרירות ולפעמים ההורים שלי צריכים לערוך "קבלת פרצופים". וזה אחד הביטויים שלנו, ביטוי אחר הוא "הרבה אנשים", ביטוי שגם אותו אני המצאתי ופירושו חיבוק של שלושתנו.

אליזבת הג'ינג'ית המנומשת, גיבורת סדרה בטלוויזיה שבסתר אני היא, רוכבת על סוס פוני בכרי דשא ירוקים עצומים. ואני גם עוד כל מיני, יתומות ותלמידות פנימייה בצמות שחורות ארוכות. ואני מתעמלות באולימפיאדה, אלה מההתעמלות האומנותית, וגם לולייניות בקרקס. ואני גם תאומות, אני ועוד תאומה.

אבל מכל הדמיונות הכי חשוב הוא לשבת בשדה גדול גדול, שאני צריכה להתרכז כדי להצמיח אותו מסביבי, ובשדה נפערים בורות – זה כוח שפועל נגדי – ואני צריכה להתרכז מאוד בשביל לתקן את הבורות והם דווקא להכעיס נפערים עוד ועוד, ואם מישהו מפריע לי כבר נהיים יותר בורות משדה, וכך נוצר המנהג שמצחיק את כל בני המשפחה, שכשמישהו פונה אליי בדברים אני לוחשת "אנימְשחקת" במהירות בזק, כדי לא להפריע לעצמי ושלא יתפוגג לי השדה לגמרי.

מה עשיתי שם עם השדה והבורות אני לא יודעת אבל זה נראה לי מאוד חשוב. לגבי לונדון של ילדותי, והילדה האנגלייה שהייתי, בשתי צמות ושמלה אדומה עם סינר לבן – כל זה קיים רק בארץ המיתולוגיות, כי בלונדון האמיתית אני לא יודעת מימיני ומשמאלי, ואיפה שהיה הגן שלי יש (או לפני כמה שנים היה) בית קפה לואיס (זאת רשת), ואני לא מזהה את הבית שגרתי בו בין כל הבניינים הזהים באותה שכונה.

תאמינו או לא (מיתולוגיה אחרת), זוהי השכונה:

מיונז

מיץ תפוזים סחוט מזכיר לי את ילדותי הלונדונית וזו מקבילה די סבירה לעוגיית המדלן של פרוסט, אבל הבוקר בסופר התעורר בי זיכרון תחושתי מפורט דווקא לנוכח מיונז. לא כל כך רומנטי, אבל בזיכרון שלי כן. קודם כול, אני אוהבת מיונז. הכי מדהים בעולם בעיניי זה לחם אחיד שפורסים בבית (ואם אני הפורסת – פורסים בעוביים לא שווים...) למרוח במיונז ולאכול. ועוד פרוסה ועוד אחת... (כבר שנים לא עשיתי את זה).

אצל ע' טעמתי לראשונה מיונז ממש ממש טוב. כזה של חֶברה מחו"ל (אחת מהשתיים המפורסמות, מן הסתם, לא זוכרת איזו). נדהמתי כמה זה טעים. ואולי בגלל זה החזיר אותי המיונז בסופר (דווקא הישראלי הפושטי) 18 שנים אחורה אל המטבח של ע' בשעת ערב, אני יושבת ליד השולחן והוא טורח ליד הכיריים ומדבר איתי. ע' סיפר שלפני כמה זמן מצא את עצמו עם חמישה קילו עודפים והוריד אותם תוך שבועיים, "זה די פשוט העסק הזה", אמר בעודו מכין חביתה בזריזות ידיים. ע' היה סטודנט לטבחות ואפילו החביתות שלו היו משהו אחר לגמרי, הוא היה מתבל אותן בכל מיני רכיבי קסם. השילוב של האמירה "זה די פשוט העסק הזה" עם הידיים העסוקות המיומנות הקסים אותי, דווקא כי ע' בכלל לא היה כזה, בוטח ופרקטי, וטעם המיונז וטעם החביתה שהדהימו אותי ודאי התערבבו בטעמים אחרים, טעם החידוש שבכל החוויה הזו של אהבה ממומשת וקשר ובן זוג ראשון והטעם הנפלא כשהחיים שבחוץ לובשים פתאום צורה שמזכירה את החיים שבפנים, כשהחיים מתאחדים לרגע עם סיפור רומנטי פנימי. וטעם ישיבתי במטבח לעת ערב עם ע' הצנום, שהאור החם מלטף את תלתלֵי ואת עינֵי הדבש שלו.

אז בגן חיים

הייתי בת 13 או 14 ובמובן מסוים הייתי בבעיה: ההורים שלי והחברים שלהם היו הרבה יותר מגניבים מכפי שמישהו בגילי היה יכול אי פעם להיות (למרות שלא באמת ידעתי – אל בני גילי לא יצא לי להתקרב מספיק בשביל לבדוק).

ותמיד היה לא' מה להשמיע, ג'ניס ג'ופלין ולאונרד כהן ובאך, ותמיד הייתה לו כוס ויסקי ביד והוא ציטט מכל מיני שירים ואבא שלי החרה-החזיק אחריו במבטא בריטי מושלם.

ובאחת החופשות בגן חיים הם הזמינו גם את ש', בהפתעה. והייתי מאוהבת בש' ונוכחותו הפכה את גן חיים לגן עדן מתוח. כשהתקלחתי בערב קיוויתי שייכנס. כשאכלנו ארוחת ערב מול החלון המרושת, הנוף האינסופי וצרצור הצרצרים היו טבולים בדבש. כשישבנו בחוץ, מגע העשב הארוך הפראי על הרגליים היה מוחש. ובבוקר בבריכה, אני בבגד הים הטורקיז שלי (נבוכה בדיעבד כשראיתי בתמונה את השדיים צרובי השמש כמעט מזנקים מהמחשוף אל המצלמה) שוחה הלוך ושוב וש' צועק אלי: לי, את נהיית פצצת מין מוקדם מדי, ואני עונה לו: אני לא אחכה לך, והוא משתהה רגע כאילו הוא עצוב באמת. אשתו מעירה משהו על זה שהוא מתעניין רק בבנות עד גיל 19 (אני מחשבת כמה זמן נשאר לי), ור' אחר כך שואלת אותי בהתרגשות, כחוזרת אחורה לגיל שלי או לגיל ורוד אחר, אם אני מאוהבת בש'.

אחר כך כשא' היה בבית חולים וסופו קרב, כתבתי שיר שהתחיל: "אז בגן חיים היה כל כך רחוק ממוות". ועכשיו כשגם אבא שלי כבר איננו אני חושבת, איזה מגניבים היו החברים של הורי, אנחנו לא מגניבים כמותם. (ואמא שלי אומרת: חכי לגיל 40.)

חופשה בקיסריה, לפני שלוש שנים בערך

בוקר בקיסריה, התעוררות איטית של חופשה והזיכרון מתפקד ברמת התחושות ועוד לא ברמת התכנים, ועולה התחושה שיש משהו חדש ומשמח, משהו שונה, ובבטן כבדוּת כאילו אכלתי אתמול יותר מדי, וגם המחשבה הזו, לפני שתכניה מתבהרים, עולה קודם כול כמין תחושה של חטא, "אתמול עשיתי משהו רע".

אבל התודעה מתבהרת ואני נזכרת, דווקא לא אכלתי הרבה אתמול בערב, הייתה לי בחילה ורציתי דיאט קולה אבל לדיאט קולה היה טעם של מתכת, ובבטן יש לי עוברית קטנה יותר מגרגר אורז, ואתמול בדרך לחופשה בקיסריה עברנו במרפאה לעשות אולטרסאונד, כי ביום שלפני כן חזי אמר לי כן, תעשי כבר את הבדיקה, והיו שני קווים ורודים. וחיכינו המון המון זמן לאולטרסאונד ויציאתנו לחופשה התעכבה בשלוש שעות, ובקיסריה אחרי שנואשתי מהדיאט קולה שטעמה טעם מתכת ואחרי שניסיתי שוקו כי קפה הגעיל אותי (אבל חיפשתי תחליפים כי ההתמכרות נשארה) וגם השוקו הגעיל, ולמרות העייפות שרבצה עלי ולא משנה אם ישנתי או לא, הייתה חופשה נפלאה.