זה היה יום שני בערב, ואנחנו נסענו בשאטל ממלוננו הנעים, הילטון קורפו, אל מרכז העיר לשוח. אבל כשרצינו לחזור, התברר שאותו יום הוא חג הנהגים (ככה זה על סמך זיכרוני. מי שמצוי בהילכות יוון ואִיֶיהָ – מוזמן לדייק), ואין שום תחבורה.

בהתחלה היינו נונשלנטיים, חשבנו שנמצא נהג פחות אורתודוקסי, איזה חאפר, ואולי אפילו טרמפ. אבל לא. השלב הבא היה לנסות למצוא מקום לינה אלטרנטיבי ללא צורך בנסיעה. "אל תדאגו," אמר אבא שלי, בביטחון פטריארכלי מגונן. "אני אמצא לנו מלון ללילה!"

אבל התברר שהרבה אנשים חשבו על זה קודם, לפנינו. במלון קטן במרכז העיר שנדחקנו אל דלפק הקבלה שלו כבר הציעו לאנשים לישון על הספות בלובי.

בסופו של דבר הבנו שאין לנו אלא לצעוד בחזרה למלון. זכור לי שמדובר ב"חמישה קילומטר", אבל לא ברור אם הזיכרון אמין. זכור לי גם שהלכנו על הכביש המתעקל שניבט אל הים ואל החוף שלא היה של חול אלא של אבנים משוננות. אבא ואני הלכנו בראש, אמא ואחותי מרחק מה מאחורינו (עם השנים אני נהיית העתק של אמא שלי, גם במובן הזה: הולכת תמיד מרחק מה מאחור), ושרנו שירים של הביטלס. הירח זרח, הים יִמיֵים, הרגליים הלכו, ובאורח פלא (ואולי הודות לכביש החד משמעי) גם לא הלכנו לאיבוד, ולפנות בוקר כבר השלכנו את עצמנו אל המיטות הרכות של הילטון קורפו.

"אמרתי לכן שאני מסדר לנו מלון הלילה!" אמר אבא שלי בנימת ניצחון.

Undressed to kill

הרבה פעמים חשיבותן של פעמים ראשונות נודעת רק בדיעבד, כשכבר יודעים את מקומם של החוויה או האדם שמדובר בו (כמו בקריאת הזיכרונות של סימון דה בובואר, יש איזה רגע שהיא רואה סטודנט, חבר-של-חבר, יושב על החלון... וכשמתברר ששמו ז'אן-פול סארטר, הקוראים כבר יודעים שזה חשוב).

אבל יש רגעים שיודעים תוך כדי, ובדרך כלל דרכי הנפתלת לומר את זה לעצמי היא: שימי לב, זה רגע שבעתיד את תראי בו רגע מכונן.

אחד כזה היה לי בגיל כמעט-שש-עשרה, באוטו של החבר שלי, שהיה מוזיקאי והכיר לי המון מוזיקה חשובה לי עד היום. יש מוזיקות שקשורות לאדם מסוים, ויש שירים שנהיה עצוב לשמוע אחרי שנפרדים, אבל לפעמים מישהו פותח לך דלת אל משהו שהוא פשוט שלך. וכך היה לי יום אחד כשהוא הכניס איזו קסטה לטייפ, וברגע ששמעתי את הקול של הזמר שאלתי, בדחיפות של עניין שנוגע לי מאוד: "מי זה?"

התשובה רק חיזקה את המשיכה שלי, מכיוון שהאיש שלצדי עניין אותי וגם הערכתי אותו כמוזיקאי. הוא אמר: "זה האיש שהשפיע יותר מכול על השירה שלי." והוא אמר שני שמות שהיה לי קשה בהתחלה לקלוט אותם ואת היחס ביניהם: איאן אנדרסון, וג'תרו טול.

רגע רגע אמרתי לו, איאן אנדרסון או ג'תרו טול?

אז הוא הסביר, שהאיש הוא איאן אנדרסון וג'תרו טול הוא שם הלהקה, אבל בעצם אין הרבה הבדל, כי הוא מנגן כמעט בכל הכלים בעצמו, וכותב את כל המילים והלחנים.

ומה שנראה לי היום יפה באותה חוויה הוא שלא פגשתי את איאן במיטבו. הביצוע היה בהופעה חיה והקול שלו היה עייף. אבל יש משהו בלפגוש את מי שיהיה אהבה גדולה דווקא לא ביום הכי טוב שלו... כי המהות שלו בכל זאת מזדהרת מתוך זה.

וזה היה השיר ששמעתי בפעם הראשונה ששמעתי את איאן:

Undressed to Kill

רציתי לכתוב שהשיר אינו אחד הגדולים שלו, אבל בהאזנה חוזרת יש בו כל כך הרבה. דיאלוג פנימי בין אמפתיה לבין תשוקה. Couldn't meet the eyes of a working girl, undressed to kill

הוא מתעקש להנכיח גם את העיניים וגם את הגוף – ואחר כך, גם אותה וגם אותו:

She could have been sweet seventeen, then again now, so could I

אבל מה שהדהים אותי יותר מכל כאז כן היום, כמין קפסולת איאן או קפסולה של הקונפליקט הזה, או קפסולת אני, היא השורה:

There was a tear sparkle on the inside of her thigh

(של מי הדמעה, ואם זו דמעה או טיפה אחרת, ופנים הירך, המקום הרך הזה, שגם יהודה עמיחי כתב עליו בכמה וכמה שירים)

ואולי Undressed to kill  זה מה שעושים יוצרים. החשיפה היא הנשק שלנו שבאמצעותו אנחנו נוגעים באחרים

את הפוסט הזה כתבתי בזכות נגה המקסימה שהעבירה לי שרביט בנושא פעמים ראשונות.

ואני מעבירה אותו הלאה, לאני לא הייתי מעז - למרות שעוד לא הגבתי על הפוסט האחרון  - לסרפנטינה כדי שאולי היא תחזור קצת, ולחברותי היקרות שרית ומאיה.

נגוהות

התחלתי אחרי שנים לקרוא שוב את "או-או" של קירקגור, ועוד לפני שקראתי את הפתיחה הידועה על המשורר שזועק מכאב אך פיו מעוצב כך שקריאות הכאב שלו נשמעות להמונים כמוזיקה נפלאה, עלתה בי כיתה קטנה בפקולטה למדעי הרוח בהר הצופים, שבה מקריא לנו את הטקסט הזה, ומדבר עליו ומהווה אותו פרופסור סנפורד בודיק האהוב.

אני זוכרת איך הוא עמד ודיבר ואיך הדיבור שלו תמיד עלה אל מקום נשגב, והיה לי טוב אוויר הפסגות הזה. גם הוא הבין אותי, הבין את העבודות שכתבתי לו. הקורסים שלו תמיד היו על התפר בין ספרות לפילוסופיה. אני זוכרת גם קורס על קאנט ומושג הנשגב ואת רכס ההרים שראיתי באותה כיתה קטנה במדעי הרוח, המון דברים ראיתי שם, גם את White on white, התמונה הדמיונית או ליתר דיוק המסגרת הדמיונית שנתלתה על הקיר הלבן בכיתה כדי לדון בשאלת האמנות המושגית ומהי אמנות, כנראה בפעם הראשונה שנחשפתי לדיון הזה.

באחד הקורסים שלו למדה אתי בחורה חכמה עם שיער קצר ועיניים ירוקות גדולות ויפות, שקראו לה איילת, והוא אמר שגם לבתו קוראים איילת. ואני זוכרת שבנו מת ואיילת ואני עברנו (בכוונה?) ליד ביתו והתלבטנו אם לבוא לשבעה, אבל התביישנו. ושכל כך כאב הלב אליו, כי הוא היה מרצה שדיבר אל הלב (יחד עם אינטלקט גבוה, ולעתים תלול. לא סותר).

התגעגעתי לבודיק אז עליתי על השרפרף האדום כדי לחפש בלמעלה של הארון עבודות שהגשתי לו, חשבתי שאמצא עבודה שזכורה לי, על אנטיגונה של סופוקלס ועל מושג הסינתיזה של הגל, אבל מצאתי משהו אחר שלא זכרתי –

Paper submitted by Lee Evron-Vaknin

23/2/2000

קראתי בעניין את העבודה ואת הערותיו של בודיק, וחשבתי כמה אינטימי ומקסים זה בדיקת עבודה של תלמיד על ידי מורה. כל פסיק שהוא מחק לי וכל הפניה להערה שהוא העביר לי מלפני המרכאות לאחרי המרכאות – הרי זה הוא, הפרופסור בעל האינטלקט התלול, עושה למעני עבודה של מגיהַ. אני לא מנסה להאדיר אותו או להקטין את עצמי, אבל יש בה בפעולה הזאת משהו של ענווה ונדיבות.

לא אקליד את כל העבודה, שאם על מחשב נכתבה הקובץ אבד מזמן, וגם אין לי סבלנות לכל החלק התיאורטי (שהרי לא באמת מחומר אקדמי קורצתי), למרות שהוא מרתק בפני עצמו. גם על סלינג'ר אולי לא אפרט כאן (זה מתחיל להיות כמו הבדיחה הידועה ההיא על המברק שבסוף לא נשארת בו אף מילה). אבל כתבתי על דייוויד קופרפילד שמציג תפיסה של צבירת ידע ליניארית שיש לה נקודת סיום. האי-ידיעה והידיעה אצל דייוויד כרוכות מאוד בבחירת בת הזוג הנכונה לחיים: כשהוא צעיר ולא יודע הוא בוחר בדורה הילדותית, אבל לאחר שהוא מתאלמן ממנה הוא בוחר סוף-סוף באגנס, שכשאורה נוגה עליו הכול נתון לידיעתו. וכך מסתיים דייוויד קופרפילד:

And now, as I close my task, subduing my desire to linger yet, these faces fade away. But, one face, shining on me like a heavenly light by which I shall see all other objects, is above them and beyond them all. And that remains.

וכך כתבתי אני בשורות הסיכום של העבודה, עד המשפט האחרון שלהפתעתי גרם לי לפרוץ בבכי [פרופ' בודיק מחק את המילה some]:

I believe that knowledge is inside us and it always takes some time to ripen and become conscious. There are termination points in this process, but no absolute one. In this sense, we are all David Copperfields without an Agnes.

חומר סותר בדידות

- את הפוסט הזה כתבתי בבוקר בעקבות שירים ברדיו. לא התכוונתי לפרסם אותו, ובינתיים גם שמעתי על מותו של יורם קניוק והוא תפס את מחשבותי. אבל אחר כך באה חברתי הנהדרת שרית, שהיא בפני עצמה חומר סותר בדידות (ואנחנו לא בכיתה ט'...), והקראתי לה והיא אמרה לי לפרסם בבלוג.

כשהייתי בכיתה ט' הייתה לי, לשם שינוי (מכל מקום, זאת התחושה הסובייקטיבית), חברה מהכיתה, והיא הכירה לי שני תקליטים בני הזמן, ששמענו אותם שוב ושוב בסלון בית הוריה עד שנהיו אהובים ומוכרים וזכורים בעל פה. אולי זאת הייתה האהבה המוזיקלית הראשונה שלי שלא באה מהבית ומאמא, ושלא הייתה זרה לבני גילי.

הבוקר כל זה חזר אליי כשעלו ברדיו הצלילים הראשונים של Across the lines ומיד הגברתי את הווליום ושקעתי בתחושה הנוחה ש"זה שלי".

שתי ילדות בודדות בכיתה ט' לא יכולות להעניק אחת לשנייה את כל מה שהן צריכות. אבל הזמן העובר הופך את מה שהיה פסקול של בדידות וחוסר שייכות, לשייכות, ל"שלי". זה הכול? חוסר שייכות+ זמן = שייכות?

האלבום השני היה של Tears for fears. לעניין חוסר השייכות והג'ונגל שנקרא בית ספר היה מתאים לבחור משם את Mad World, השיר הלופת לב שליווה את הסרט 'דוני דארקו', או את Shout, שבאמת צעקנו אותו באוטובוס בטיול שנתי, אבל אני רומנטיקנית וזה הומור כל כך בריטי – להיות אתך לבד כדי לדבר על מזג האוויר.

והמשוואה, מחוסר שייכות לשייכות, לא רק זמן היא צריכה, אלא מישהו שישב לידי באוטו באותו זמן ואני אספר לו: 'כשהייתי בכיתה ט'...' והוא יתעניין וירצה בדיוק לדעת איך היה לי, ואיך עכשיו ההרגשה לשמוע שוב את הצלילים.

ואחר כך התנגן ברדיו Ashes to ashes  של דייוויד בואי... מקווה שהוא לא רומז לי משהו על קבורת חלומות. אבל אולי להפך, כמה פעמים קברתי את דייוויד בואי והוא עודנו חי ויוצר ומתאושש להפליא.

להיות

בקושי חמש דקות מקוטעות דיברנו כשאני הולכת אחרי ילדתי המזמרת במעגלים בחצר ואת, את הגדלת לעשות והיית אמא מלווה בטיול בית ספר, באוטובוס מלא ילדים, ובכל זאת הספקנו לדבר על החיים ועל אושר ועל הצורך במשמעות, והספקת לפתוח לי ערוץ שהביא אותי גם לשבת ולכתוב כאן.

ויש כל מיני סוגים של משמעות, בשבילי האטרקטיבית ביותר היא הרומנטית, כמו הרומנטיקה שהייתה נסוכה על דמותך כשהכרנו, עם השאלים הצבעוניים שלבשת והאלגנטיות הטבעית, רומנטיקה שגרמה לי לרצות לעבוד במקום רק כי את עבדת בו, וכי רציתי להצטרף לחברותא החמימה שזיהיתי בינך לבין ע' המקסימה שעבדה אתך, ולגלידה בקרוול ליד המשביר אחרי העבודה. והישיבות שלנו בבתי קפה, במושבה הגרמנית ובווילג' גרין של בצלאל הישן, ששם חטפנו התקפת צחוק, ושפתייך שהתעגלו סביב המילה "תשוקה" כשדיברת על איזשהו בחור...

ואת השיר הזה כתבתי אז