p או לא p

ביום שלישי בשמונה וחצי בבוקר היה תולדות הפילוסופיה היוונית, באולם הגדול, והיה צריך לקום מוקדם ולנסוע בקו 17 ולהחליף בתחנה המרכזית ל-26, ואולי במרכז העיר לקו 9, והיה משהו מנחם בגודלו של האולם הגדול, במלמול שפשט בו, ופעם אפילו ישבנו על המדרגות כי לא היה מקום, כמו בהופעה, אני ואישה אחת דתייה ששכחתי את שמה, אבל אהבתי לפגוש אותה באוטובוס ופעם כשהייתי בוכה ונסערת גם סיפרתי לה את הקורות אותי והיא ניחמה ואמרה לי, "אבל לא נפרדתם, רק ביקשת שלא תגורו יחד, זה לא נורא."

ובשש וחצי בערב היה מבוא ללוגיקה, גם כן באולם הגדול, שבשעות הערב היה שונה ומבשר רעות, ואני לא הבנתי כלום בלוגיקה, ולא ידעתי אם p או לא p, ואולי גם וגם.

ובין לבין לא היה כלום, וידעתי שלא כדאי לחזור הביתה, שעה בשני אוטובוסים, כי אחר כך לא יהיה לי כוח לצאת שוב, ולפעמים הייתי הולכת לספרייה או מתהלכת במסדרונות בעייפות מסוחררת שדומה היה כי לא תרפה ממני לעולם, ולפעמים כן הייתי חוזרת הביתה ומתחבאת במבצר של כרית ושמיכה, והעייפות עצמה הייתה כמו שמיכה שקופה וכבדה שערפלה את כל העולם ואותי, במיוחד כשהייתי צריכה לתת תשובות ברורות, P או לא P, גרים ביחד או לחוד, למה את בוכה כל הזמן, אבל דווקא בלילה היא הייתה בורחת ממני, השמיכה הזאת, חושפת רגל או כתף לקור הצורב של ערגה למגע.

ואת המבוא ללוגיקה למדתי שוב, בשנה הבאה.

טחינה מדלן

בעודי נוסעת הביתה פתאום נורא התחשק לי טחינה. טחינה ולחם טוב כזה, מחיטה מלאה, שהקשה שלו פריך. לקח לי קצת זמן להיזכר שאלה הטחינה והלחם שהיו נותנים פעם בווילג' גרין, שעכשיו הוא ברחוב יפו בירושלים אבל פעם הוא היה ליד בצלאל הישן במבנה ירושלמי יפה, ואחר כך היו שני סניפים ובסוף נשאר רק זה של יפו, וכל האווירה בו השתנתה בד בבד עם עליית המחירים והמנהג המשונה לשקול את הסלט כדי לתמחר אותו. עכשיו את הרטבים הם נותנים במשורה וכל סועד מקבל בקופה לחמנייה עגולה אחת, אבל אז, בבצלאל, מי שקנה סלט היה יכול לגשת בחופשיות לשולחן עם הלחם והרטבים והטחינה ולפרוס מהלחם הטרי שניחוחו משגע. וישבתי שם הרבה כשעבדתי במרכז העיר, בעיתון ירושלים ואחר כך בברליץ, עם כל מיני חברים וגם לבד, אבל הטחינה שהתגעגעתי אליה עכשיו ולא הבנתי למה יש לה טעם של חירות, הובילה אותי לפגישה מסוימת, בסניף הישן של בצלאל, עם ג' חברתי היפה והקצת-נערצת, שכן רגלה כבר הייתה נטועה בכמה עולמות שאני עוד רק גיששתי לעברם בבהונות, והיא הייתה יפה כל כך והתלבשה יפה כל כך, כמו אמא שלי כשהייתי קטנה ומאוהבת בה. ואני זוכרת אותנו מדברות וחוטפות התקפת צחוק בלתי נשלטת, עד כדי חרחורים, למרות שכבר התחילו לנעוץ בנו עיניים; ורק בסוף מסע ההיזכרות אני מגיעה לדיאלוג הזה, שאולי התרחש באותה פגישה ואולי באחרת, אבל זה היה עם ג', שם בבצלאל; שאני באתי והיא שאלה מה שלומי, ואמרתי לה בשמחה ובהשתאות שאני מרגישה חופשייה. והיא אמרה, "איזה כיף לך שאת מרגישה חופשייה, אני מרגישה שאני כבולה בשלשלאות."

A Paris

אני לומדת ספרדית באינטרנט וזה מזכיר לי את לימודי הצרפתית בפריז, את המחברות שמילאתי באוצר מילים ובתרגילים, את הספרים. את הקימה בבוקר בחדרי אשר ב-cité universitaire (מעונות), ואחרי כוס שוקו או פחית קולה מהמכונה למטה (ואבוי לזוועה שנקראת קולה דובדבנים, ואבוי לי שרק אחרי כמעט חודש עלה בדעתי הרעיון הגאוני להרתיח מים בכף חשמלית ולהכין קפה – וגם אז לא חשבתי על זה לבד) והתחמקות ממחזריי, אריק ולא-זוכרת-את-שמו שהפציצו אותי בצרפתית-מושָבות שאת רובה לא הבנתי, את היציאה מהבניין שלי, היפה מכדי להיות מעונות, עם תקרות גבוהות ושטיחים בגוני ארגמן חמים, החוצה והליכה בתוך הסיטֶה לכיוון תחנת ה-RER. בהתחלה הייתי נוסעת במטרו של פורט ד'אורליאן ופירוש הדבר שהייתי יוצאת היישר אל הרחוב הגדוש מכולות הודיות ומסעדות לבנוניות ויורדת לתחנה לא נעימה, אבל במהרה גיליתי את ה-RER שהוא המטרו החדש והמשופר והמהיר יותר (נכון לשנת 96...) וכדי להגיע אליו הייתי צריכה לחצות את הסיטֶה ולהתענג בדרך על כל העצים והדשא והעשב והעלים הסתוויים, למרות שהיה רק ספטמבר, ולחצות מסילת רכבת דרך פתח קטן בגדר נמוכה בעשב, מקום שתמיד הרחיב את לבי ואת רוחי לעבור בו.

מה-RER הייתי יורדת בתחנת הפנתיאון, נוחתת בבול-סן-מיש, בולוואר סן מישל שאי אפשר לא לאהוב אותו, בפינת הרחוב של קוויק (המבורגרייה בלגית שבה הלחמניות מוארכות ולא עגולות, וטעים ונחמד הרבה יותר ממקדונלדס) ולא רחוק מז'יבר ז'ון (תסתכלו, זו בדיוק הפינה שבה הייתי יורדת...) שלעתים הייתי פושטת עליו בהתקפי כמיהה לעטים ומחברות וספרים של דניאל פנק ודיסקים של פרנסיס קאברל.

והכי אהבתי את שיעורי הבוקר, בדקדוק, ואת המעבדה הלשונית – אצל מרטין, המורה היחידה שפנתה אלינו ב-tu  ומרוב מבוכה היינו אובדי עצות ולא פנינו אליה כלל, לא ב-tu  ולא ב-vous; אחרי הפסקת הצהריים היו שיעורי ספרות שאהבתי אבל הטקסטים היו קשים מאוד וקלאסיים, ושיעורי היסטוריה שהיו לי כמעט בלתי אפשריים וגם בסוף, אחרי המבחן, מ-Gaule ועד צרפת וכל המלכים והמלחמות שהיו בדרך, הכול משתקשק לי בראש בערבוביה.

ובהפסקת הצהריים זה היה או קרואסון וקפה עם שרה השוודית ודייוויד האנגלי בקפה שממול – הכי שיק, אבל הכי לא משביע (ושרה אמרה לי: דייוויד אוהב אותך, אבל ממש אוהב – ואולי בגלל זה הוא לא החזיר לי טלפון כעבור שנה כשהשארתי לו הודעה: I'm in London with my boyfriend); או מסעדה סינית עם סוקו היפנית שסיפרה לי שבאה לאירופה כי היא רוצה להתחתן עם גבר לא יפני, וכעבור שנה באמת שלחה לי מלונדון הזמנה לחתונתה עם מישהו ששם משפחתו צ'אודהורי (ויש כמה סוקו צ'אודהורי בפייסבוק, אבל אף אחת מהן לא ענתה לפניותיי), סוקו שנעמה לי חברתה אבל לעולם לא הייתה פנויה אחרי הצהריים; או לבד ב-maison de sandwich שהיה הכי קרוב והכי מוצלח אבל אף אחד לא רצה לבוא אתי לשם, ושם הייתי קונה סנדוויץ' ניסואז עסיסי עם טונה וירקות ואחר כך עד ארוחת הערב במסעדה של המנזה (עם ה-ticket restaurant – כרטיסייה שכזו) הייתי אוכלת רק פירות בחדר שלי.

אחרי הלימודים האמריקאים היו הולכים לשתות בירה, ואלברטו אמר שאני יכולה לבוא אתו לקפה דה פלור לערבים הספרותיים של ימי רביעי כי הוא ממילא הולך, אבל אני בסופו של דבר הייתי חוזרת לסיטה לבדי, פריז הייתה גדולה כל כך שאני הצטמצמתי, ישבתי בחדרי ליד השולחן וכתבתי מכתבים והכנתי שיעורים וכתבתי סיפור, קצת התחבאתי ממנה (כפי שהתחבאתי מפני המחזרים, אריק ולא-זוכרת-מה-שמו), אבל הנה, בכל זאת הייתי שם.

קו 19

אני הייתי יורדת ברחוב ניות אל תחנתו של קו 17 שמחכים לו שעות, אבל הילדים הנועזים, הגדולים, אלה שהיו ביחד, היו חוצים את הוואדי שהיום הוא תחנת דלק ניות, ואת רחוב הרצוג הסואן – לא במעבר החציה! ואת זה אמא שלי לא הרשתה לי לעשות בלעדיה, אבל כשהייתי איתה היינו חוצות כך יד ביד, וזה לא פייר – והם היו נוסעים בקו 19, שהיה עושה בערך את אותו מסלול, דרך רחביה היפה, אבל הוא היה קו קליל, קו שנוסע ברחובות ראשיים, קו שבא לעתים קרובות, קו של ילדים שצוחקים ומתווכחים ומדברים על דברים שאני לא מכירה. ילדים שהולכים למדורות ל"ג בעומר ונשארים אפילו כל הלילה, ילדים שהולכים לצופים ושרים בדרך כשהם עוברים תחת חלוני.

וכשכבר הייתי גדולה רציתי לגור בצד ההוא, הצד הטוב, הצד הקל של החיים, שבו לא תלויים בקו 17, ובאמת גרתי שם עד לפני חודשיים, ונסעתי המון ב-19, שלימים הפך גם להיות בשבילי הקו שמגיע לאוניברסיטה. והאוניברסיטה – זה כבר סיפור אחר.

sweet sixteen

אני לא אוהבת שעושים אידיאליזציה של הנעורים, אבל במקרה הוא באמת היה מתוק, גיל 16. היו כמה חודשים קסומים. זה התחיל חודשיים לפני היומולדת, כשהתאהבתי, ולחיי נכנסו תלתלי דבש והומור מסוים וזיונים ופינק פלויד וג'תרו טול ונסיעות ממבשרת לעין כרם לפנות בוקר. וזה נמשך כמה חודשים, וברקע נמשחו השמים בגוונים מרהיבים של אדום לעת שקיעה, בגלל הר געש שהתפרץ באינדונזיה.

והתמונה, קצת מכמירה את לבי. אני en femme fatale (כן, השיער צבוע), ועל אף הנונלשנטיות והרגליים החשופות, נטיית הכתפיים קדימה והזרוע החובקת את הצלעות משדרים משהו אחר.