מסעות בעליית הגג - על שני רוצ'סטרים, ועוד

It was impossible to take a walk that day, זוהי על פי זיכרוני השורה הראשונה של "ג'יין אייר", ולכן הילדה ג'יין – ואולי זאת אני? - יושבת על אדן החלון, מוסתרת מאחורי הווילון, וקוראת. ג'יין (שלא כמוני?) לא קוראת משעמום או כדי להעביר את הזמן, היא קוראת כאילו חייה תלויים בזה. בבית דודתה שמגדלת אותה היא אזרחית סוג ב', וג'ון ריד, בן הדודה הרודן, מתעלל בה. במהרה הווילון מוסט, הבריחה של ג'יין לתוך הספר נגדעת, ג'ון מכה אותה וכשהיא מעיזה להחזיר לו, היא נתפסת ונכלאת בחדר האדום.

קראתי / גיורא פישר

רַק סְפָרִים קִבַּלְנוּ לְבַר הַמִּצְוָה:

אֶנְצִיקְלוֹפֶּדִיּוֹת

סִפְרֵי מַסָּעוֹת

"כָּל הַשְּׁאֵלוֹת

וְכָל הַתְּשׁוּבוֹת"

"אֶלֶף אִישִׁים"

יָמִים

רָדְפוּ אוֹתִי הַיְלָדִים

עָשֹוּ עָלַי חֵרֶם

קָרְאוּ לִי מַסְרִיחַ.

הִרְבִּיצוּ לִי בַּכְּפָר

קָרָאתִי

זָרְקוּ עָלַי אֲבָנִים בְּבֵית הַסֵּפֶר

קָרָאתִי

מִתַּחַת הַחַלּוֹן קִלְּלוּ

קָרָאתִי

לֹא בָּאוּ לַבַּר מִצְוָה

קָרָאתִי

וּכְשֶׁנִּגְמְרוּ הַסְּפָרִים בַּבַּיִת

זָחַלְתִּי לַסִּפְרִיָּה

וְקָרָאתִי

אֶת כָּל הַסְּפָרִים

קָרָאתִי

גַּם לִמְבֻגָּרִים

קָרָאתִי

עַד שֶׁנִּגְמְרוּ כֻּלָּם

וְלֹא נִשְׁאַר לְמִי לִקְרֹא לְעֶזְרָה.

מתוך "אחרי זה" הוצאת "עם עובד", 2010

 החודש היו לי כמה מסעות מענגים במיוחד. ביניהם:

בנות הדרקון / מרית בן ישראל

עלילת הנישואין / ג'פרי יוג'נידיס

The Book of Illusions / Paul Auster

אתם מוזמנים לראות בכך המלצה.

ואתמול קראתי את "ים סרגסו הרחב" של ג'ין ריס.

"ים סרגסו" הוא מין מדרש על "ג'יין אייר". מדרש במובן זה שבמדרשים חז"ל ממלאים פערים, לוקחים משפט או דמות או סיטואציה ובונים סיפור. אבל לא מדרש במובן של ניסיון לפרש. ג'ין ריס לא מנסה להאיר את "ג'יין אייר" או את דמותו של רוצ'סטר, היא מתעניינת רק בגיבורה שלה, אנטואנט מייסון.

למי שלא קרא את "ג'יין אייר" – וגם לא ראה את הסדרה עם טימותי דלטון ואת כל שאר העיבודים  - ג'יין, שגדלה כאמור אצל דודתה האכזרית, נשלחה לפנימייה אכזרית עוד יותר שבה למדה להיות נערה ויקטוריאנית מאופקת, אבל כזו שיחסית למגבלות הוויקטוריאניות שימרה הרבה מאוד מנפשה הרומנטית ומהזיק המרדני שלה. היא גם מציירת, ציורים לא אופייניים לתלמידת בית ספר, מציין אדוארד רוצ'סטר, שאל ביתו היא מגיעה לאחר השלמת לימודיה, לעבוד כמחנכת לבת חסותו (כלומר בתו הלא חוקית) אדל.

בין רוצ'סטר לג'יין, על אף פערים בלתי אפשריים של גיל, מעמד וניסיון חיים, נרקם קשר בלתי אמצעי של נפש לנפש. אני לא יודעת מה שרלוט ברונטה חוותה בחייה, אבל אני לא חושבת שדמות כמו רוצ'סטר, ויחסים כאלה, יכולים לבוא רק מהדמיון. שלא כמו היתקליף וקתי, יצירי רוחה של האחות הצעירה אמילי ברונטה, רוצ'סטר וג'יין כתובים בעומק של חיים, גם אם התפאורה סביבם היא זו של הרומן הגותי, עם מסדרונות חשוכים ורוחות רפאים.

רוצ'סטר רוצה לשאת את ג'יין לאישה אבל מתברר שיש לו – לא שלד בארון, אלא אישה משוגעת בעליית הגג. ברתה מייסון רוצ'סטר חיה שם, כלואה, בהשגחת המשרתת השתיינית גרייס פול, וכשגרייס מנמנמת על משמרתה בלילות היא משוטטת בבית, גוזרת הינומות ושורפת מיטות. את הצמרמורות שהיו לי בעורף כשישבתי בספרייה בהר הצופים וקראתי (שוב קראתי) את הביקורת הפמיניסטית (הספר המרכזי בנושא הוא The Madwoman in the Attic של גילברט וגובאר) שעל פיה ברתה אינה אלא הצדדים המוכחשים של ג'יין עצמה, אותה ילדה שנכלאה בחדר האדום (אדום של נשיות, של דם, של זעם) בגלל "המזג הנורא שלה", או במבט כללי יותר, הצדדים המוכחשים של הנשיות הוויקטוריאנית בכלל, אני מרגישה שוב כשאני מאזכרת את הדברים עכשיו.

ברתה מוצאה מג'מייקה, והפחד שדמותה – "המשוגעת" שרוצ'סטר רומז לג'יין, באופן ברור ככל שהוא יכול, שיש לטירוף שלה גם היבט של נימפומניה – מעוררת נמזג בפחד מן האחר ה'אקזוטי', הלא-אנגלי.

ג'ין ריס שאף היא מוצאה מן הקריביים נותנת קול לאנטואנט (לפי הגרסה שלה, 'ברתה' זה סתם שם שרוצ'סטר הדביק לה, והסירוב לקרוא לה בשמה האמיתי כמוהו ככישוף רע), ונותנת נוכחות פיזית ומוחשית מאוד למקום שהיא באה ממנו, השונה כל כך מאנגליה, בצמחייה שלו, באקלים שלו, ברחשים וברמשים שבו, בריחות. היא נותנת קול גם לרוצ'סטר – הסיפור מסופר לסירוגין בקולות של שניהם – אבל אין בכך כדי לשפוך אור על היחסים ביניהם, ההרסניים כל כך לשניהם. רוצ'סטר מציין שוב ושוב עד כמה האישה הזאת, אנטואנט, זרה לו, ואולי יש בכך גם התייחסות ל"ג'יין אייר", ששם ג'יין מוכרת לו כנפשו שלו.

ג'ין ריס כותבת מדהים, היא כותבת נפלא כל כך שכתיבתה, כמו המקום שבו מתגוררת אנטואנט, נעשית ישות מוחשית, היא כותבת נפלא כל כך שקשה לנשום כשקוראים אותה, כי נושמים משהו דחוס שהוא כמעט נוזל ולא אוויר. אבל לא שמחתי לקרוא אותה. לא שמחתי להרגיש זרות כלפי רוצ'סטר, להיתקל ברוצ'סטר הלא-אוהב, אחרי שהכרתי את רוצ'סטר – שוגה, חוטא, כוחני, עושה מניפולציות, אבל תמיד-תמיד אוהב.

ב"ג'יין אייר", לאחר שג'יין מגלה שרוצ'סטר נשוי, היא בורחת על חייה ונאספת אל בית משפחת ריוורס. הכומר סנט-ג'ון ריוורס מציע לה כעבור זמן לבוא איתו להודו כמיסיונרית. ג'יין ההרפתקנית דווקא מעוניינת לנסוע להודו, אבל היא לא מוכנה להינשא לו משום שהוא לא אוהב אותה. זה יהרוג אותה, היא אומרת לא אחת.

You are killing me.

סנט-ג'ון לא מבין את דבריה של הנפש הרומנטית הזאת, הזרה לו לגמרי. לדידו, יש ביניהם רחשי חיבה, כבוד, ואם הם כבר יחיו ביחד,

Enough of love will follow.

(כל הציטוטים מ"ג'יין אייר" הם מזיכרוני הקודח, למרות שהספר פה בחדר הסמוך, על המדף. אני נהנית מהאינטימיות שבכך. אבל אולי בכל זאת יש לי טעויות.)

ואני לא יודעת אם ג'ין ריס התכוונה לכך, אבל היא מראה לנו ברוב אירוניה איך דווקא רוצ'סטר (האיש שלמרות ולמרות ולמרות – הוא זה שמאפשר לג'יין לחיות) הורג את אנטואנט בכך שהוא לא אוהב אותה.

אבל גם בזה יש הרבה אמת, רוצ'סטר וג'יין הם רוצ'סטר וג'יין בגלל המפגש הייחודי והחד-פעמי שבין שניהם. רוצ'סטר אינו יכול להיות "אותו" רוצ'סטר עם אישה אחרת. מה גם שכל מה שעבר עליו שם בג'מייקה גם עיצב את דמותו לכדי מי שג'יין פגשה. (אבל לא, זה לא אותו רוצ'סטר, של ג'ין ריס ושל שרלוט ברונטה. מצטערת. זה לא אותו האיש).

Of Human Bondage

אחד הספרים הכי מדהימים שקראתי אי פעם הוא "בכבלי אנוש" של סומרסט מוהם. ספר שהוא נתח חיים אמיתי (לא כי אני יודעת או כי מעניין אותי עד כמה הוא אוטוביוגרפי – אלא כי הוא נוטף אמת) ויש בו מלאות אנושית, לא אידיאלית, לא גרוטסקית. מוהם לא מייפה או מכער, הוא מביא את הכול כמות שהוא.

ורק עכשיו, תוך כדי כתיבה, עולה בדעתי ש-Bondage (עבדות, שיעבוד) נשמע דווקא דומה ל-bandage, תחבושת, והרי פיליפ, גיבור הספר המחפש את דרכו ומנסה גם לשווא להיות אמן מוצא לבסוף מזור לנפשו וחיבור (bond) לאנשים אחרים דרך מקצוע הרפואה, שמאפשר לו לעשות בדיוק מה שסומרסט מוהם עושה – לגעת באנשים ולקבל אותם כמות שהם (וגם להתקבל אצלם באותה צורה).

אבל כל זה היה רק הקדמה, רציתי לספר על קטע מסוים ב"בכבלי אנוש", שאני נזכרת בו שוב ושוב. פיליפ הוא נער, תלמיד פנימייה שאין לו חברים בגלל מום מולד ברגלו שגורם לצליעה, ועוד יותר מזה – בגלל מבוכתו שלו סביב הצליעה, שלא מאפשרת לו לחוש בנוח בחברת בני גילו ובני אדם בכלל. והנה קורה לפיליפ נס, ונער שאני לא זוכרת את שמו, טיפוס חייכן ומסביר פנים, מתיידד אתו. בהתחלה כל חיוך, כל שיחה, כל גילוי של תשומת לב מצד אותו נער הוא לפיליפ מתנה עצומה, חסד שופע; אבל עם הזמן, כשהחברות נעשית יותר מובנת מאליה, פיליפ מתחיל לקנא ולרחוש טינה לאותו נער על אותה תכונה של נועם הליכות שהוא מרעיף גם על האחרים; כל פעם שפיליפ עושה לחברו סצנת קנאה, ומבין שבכך הוא מרחיק אותו, הוא מבטיח לעצמו שלא ינהג כך יותר, אבל הוא לא יכול להתאפק, עד שהוא אכן מרחיק מעליו את אותו נער נעים הליכות.

והדינמיקה הזאת כל כך אמיתית, וכל כך מובנת משני הצדדים, ואי אפשר שלא לשאול ולייחל יחד עם פיליפ שיהיה אפשר להישאר לעד בהתפעמות שאין בה ציפיות ויש בה רק הכרת טובה. אפשר?...

(ואולי זה תלוי בכל המכלול של החיים, שלפיליפ באותו זמן חברו הזה הוא נקודת אור יחידה).

להסכין עם גבולות קיומנו

"חומר אפל", מאת יולי צה. מגרמנית: דפנה עמית. כתר

חברה שלי נילי, שהיא ד"ר לפיזיקה, אמרה עליי כמה פעמים שאני "פיזיקאית נסתרת" (על משקל "צדיק נסתר") כי כל פעם שהיא ניסתה להסביר לי איזה רעיון או מונח הייתי נדלקת ואומרת לה שזה כמו שירה. (ובאמת קרה פעם שכתבתי שיר בהשראת החתול של שרדינגר). "חומר אפל" של יולי צה – רומן מתח מתורגם מגרמנית שבמרכזו עומדים אוסקר וסבסטיאן, שני פיזיקאים שהיו חברים קרובים מאוד עד שסבסטיאן שינה כיוון, נשא אישה והוליד בן וגם עבר לעסוק בנושאים פופולאריים יותר ולדעתו של אוסקר, רציניים פחות - הזכיר לי את זה, שפיזיקה היא שירה וגם נורא קשורה לחיים. אולי זו לא הפיזיקה אמיתית, הרצינית, של אוסקר, שעליה אני לא יודעת דבר, אלא המשחקים המחשבתיים בעולמות מקבילים ומכונות זמן, משחקים שהם מושכים כל כך משום שקשה לנו להסכין עם גבולות קיומנו, חיים ליניאריים, ויתור על אופציה אחת כשבוחרים באחרת. ובדיוק בזה עוסק "חומר אפל": האם אפשר לחיות חיים כפולים? וכמו ביצירה מוזיקלית שבה כלים שונים מנגנים וריאציות על נושא, המוטיב הזה של חיים כפולים מופיע באופנים שונים אצל דמויות שונות בספר, גם מניע את עלילת המתח שבו, וגם עומד בבסיס סיפור חייו של הבלש החוקר את המקרה, שחייו נקטעו בנקודה מסוימת וטראומטית, והוא סובל מאובדן זיכרון. והבלש הוא כפול גם באופן אחר שכל אדם יוצר ובכלל אדם שמרבה לחשוב, מכיר: הוא חושב על עצמו בגוף שלישי.

לא רק לפיזיקה אני לא-מומחית, אלא גם לספרי מתח, לא קראתי המון, אבל נדמה לי מאלה שכן קראתי, שספר מתח, כשהוא טוב ואינטליגנטי, מזמן הזדמנות נפלאה לבדוק את העולם, את אפשרויותיו, את נפש האדם ואת היחסים בין אנשים – את כל מה שספרות יפה בודקת, אבל באופן משחקי יותר, בתוך תבנית שדווקא הגבולות שלה יכולים להעניק הרבה חופש.

כמה ציטוטים שאהבתי במיוחד:

"בעבר היה אוסקר מסוגל לנחש על פי תזוזת הגבות והתנועות האילמות של שפתיו מהו הנושא שמעסיק את סבסטיאן באותו רגע. הזמנים האלה חלפו. היום הוא יושב ליד מחשבותיו של סבסטיאן כמי שיושב ליד נחל שאינו יכול לראותו וגם לא לשומעו, אך הוא סמוך ובטוח שאינו חדל לזרום."

וזה פשוט תיאור יפהפה: "אורות של מכונית חוטפים כמה עצים ומיד שבים ומשליכים אותם בחזרה אל החשכה."

"הוא מביט אל הכיוון שבו נעלם האיש הקטן, ורואה ציפורים יושבות על ענפים מכל עבר. הוא רואה אותן עומדות על הארץ, מתנדנדות בשיחים. ככל שהוא מוסיף להביט כן רב וגדל מספרן. פרושים, יונים, עורבנים, סיטות, קיכלים. סבסטיאן תוהה מנין הוא יודע את שמותיהן. הייתכן כי גם הן יודעות את שמו?"

[וזה מזכיר לי את אותה שורה שנייה מצמררת של נתן זך – "ראיתי ציפור רבת יופי/ הציפור ראתה אותי". כאילו היקום משיב לנו מבט, מין תזכורת שלא רק אנחנו סובייקט...]

"העירוב של ריחות הגוף שלהם הוא בית כמוס. בתוכו שוכן הצער על כך שהחלל שהם חולקים מכיר רק קור מקפיא או חום צורב, אך לא תנאי הישרדות אנושיים."

לדבר על מורקמי היה לדבר אהבה

[הפוסט הופיע במועדון קריאה. העתקתי אותו גם לכאן כי הוא חשוב לי. מי שכבר קרא שם - יסלח נא...]

"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" / הרוקי מורקמי. מיפנית: עינת קופר. עורכת התרגום: דליה טסלר

"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" הוא שם ספר של ריימונד קארבר, ובהשפעתו קרא מורקמי לממואר שלו "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה". וגם אני יכולה לשאול, על מה אני מדברת כשאני מדברת על מורקמי.

וכעת אני משיבה, שאני מדברת על חבר קרוב ואהוב, שהסיפורים והרומנים שלו נטבעים בי לא כחומר קריאה אלא כמו זיכרונות, כמו סיפור שמסופר היישר אל אוזני בקול ובמילים ובסגנון מובחן של חבר טוב.

אבל כשהתחלתי לקרוא את ספר הריצה הזה, נקלעו יחסינו למשבר. לא בדיוק משבר, אלא שמידרתי את מורקמי. את הרומנים שלו אני אוהבת, אמרתי, אבל כשהוא סתם מדבר, הוא טרחן. וגרוע מזה: הוא אחד כזה שחושב שאורח חייו הוא הנכון, ולי לא נותר אלא להנהן ולהתרחק.

והנחתי את הספר בצד לזמן מה, אבל לא החלטתי לנטוש אותו, כי בכל זאת, זה מורקמי.

וכשחזרתי, נתקלתי בקטע שגרם לי לרצות ליפול על צווארו של חברי הוותיק ולנשק את שתי לחייו:

"לפעמים אומרים לי דברים כמו: 'מורקמי-סאן, אם תמשיך בחיי היומיום הבריאים האלו שלך, האם לא יגיע רגע שבו לא תהיה מסוגל כבר לכתוב רומנים?'. [...] נראה שביפן יש אנשים רבים שמחזיקים בדעה הזאת: כתיבת רומנים היא ביסודה פעולה לא-בריאה [...]

ביסודו של דבר אני מסכים עם הצהרה זו, האומרת שכתיבת רומנים היא מלאכה לא-בריאה. כשאנחנו מבקשים לחבר רומן, כלומר כשאנחנו מנסים ליצור סיפור באמצעות כתיבה, פורץ ועולה אל פני השטח מעין רעלן שהיה חבוי עד אז ביסוד קיומנו האנושי. סופרים, מי יותר מי פחות, ניצבים פנים אל פנים אל מול הרעלן הזה, וחייבים לטפל בו במיומנות, מתוך מודעות לסכנות הטמונות בכך.[...]

אבל אני חושב שמי ששואף להמשיך לכתוב רומנים כמקצוע, ולאורך זמן, חייב ליצור לעצמו מערכת חיסונית המסוגלת לעמוד בפני הרעלן המסוכן (ולעתים אף הקטלני) הנמצא בתוכו."

מאותו רגע והלאה, קראתי בהתמסרות ובעניין ולא הייתה שום טרחנות. רק חוכמה. ואז מצאתי עוד פנינה יקרה שהדהימה אותי ממש:

"ורוב הדברים שהם בעלי ערך אמיתי הם דברים שאי אפשר להשיגם אלא באמצעים שלכאורה אינם יעילים."

אולי לרוב האנשים בעולם, המשפט הזה לא נראה מדהים. אבל אליי הוא הגיע מדויק וצלול ובעִתו. ובראשם של הדברים בעלי הערך – אהבה. שמושגת באמצעים כל כך לא יעילים: המון המון שיחות. לחלוק פרטים טריוויאליים. להקדיש המון המון זמן. להסתכל במישהו שישן. לתת את כל הלב גם כשלא מקבלים עודף. להמשיך לקרוא ספר שלא מתחברים אליו, עד שמוצאים בו אוצרות.

לחקור וגם להתעטף: על זיכרונותיה של סימון דה בובואר

"זיכרונותיה של נערה מחונכת", מאת סימון דה בובואר, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

אני חושבת שהמפגש הראשון שלי עם סימון דה בובואר, כשהייתי כבת עשרים, היה בספר "מוות רך מאוד", שבו היא מתעדת את תהליך דעיכתה ומותה של אמה, ואת ההתמודדות שלה ושל אחותה עמו. מיד כבשו אותי האמת שבכתיבתה הקולחת, הדיוק והחוכמה.

וכעת, כשערכתי את התרגום היפה של ניר רצ'קובסקי ל"זיכרונותיה של נערה מחונכת", הכרך הראשון בזיכרונותיה של סימון דה בובואר, נקשרתי אליה כמו לחברה קרובה. אמנם אותה נערה מחונכת הייתה לסופרת ופילוסופית חשובה (שספרה "המין השני" היה אבן דרך בהתפתחות המחשבה הפמיניסטית), אבל לא הישגיה המונומנטאליים קשרו אותי אליה, אלא הצרכים: מה שהנפש מבקשת. ובספרה של דה בובואר הרגשתי שוב ושוב שהנפש מבקשת קודם כול אהבה. אלא שנפש זו, שהאותנטיות היא נר לרגליה, אינה יכולה להסתפק באהבה שאין עמה ביטוי עצמי ודיאלוג אותנטי וחתירה לאמת. כאשר אין אהבה כזו, החיים אפורים ועצובים. וכאשר יש – ולאו דווקא אהבה רומנטית, אלא כל יחסים משמעותיים עם זולת, מגע עמוק של נפש בנפש ומגע חוקר של נפש בעולם – האושר מציף. ובנקודה הזו, כשקראתי על דה בובואר, על חשיבות האנשים היקרים לה והשיחות איתם בחייה, הרגשתי שאני קוראת על עצמי.

וכך כתב עירן דורפמן באחרית הדבר ל"זיכרונות":

דה בובואר מספרת על הזיכרון הראשון שלה, עמוק בימי ילדותה: היא מתחבאת מתחת לשולחן הכתיבה של אביה, מוקפת חשכה חמה ומתוקה, אפופה בצבעו האדום של השטיח. ממקום מבטחים זה היא לומדת את העולם. אכן, זיכרון ילדות סמלי, הממצה את השילוב הייחודי לדה-בובואר: חקר מתמיד של העולם, אך גם רצון להתעטף בו, להיאהב על ידו ולאהוב אותו, וכל זה תחת מחסה הכתיבה.

ההדגשה שלי, והמשפט הזה צובט לי את הלב חזק. לא תמיד אפשר לחקור וגם להתעטף. לפעמים הקונפליקט קורע. זה ניכר בזיכרונותיה של סימון, למשל כשהסירוב שלה לקבל עליה את הנורמות הבורגניות מרחיק אותה מהוריה ומבודד אותה.

הכמיהה לקרבת נפש עמוקה, ובמיוחד בתוך העולם הבורגני שאינו מעודד קרבה כזאת ואינו מעניק כלים ליצירתה, מהדהדת באופן מרגש במיוחד בסיפור ידידותה רבת השנים והתהפוכות של סימון עם זאזא, היא אליזבת. הקטע הבא הוא אחד המרגשים ביותר בספר, ובכלל אחד הקטעים המרגשים שקראתי על ייסורי אהבה:

גם כשזאזא שפעה ידידות, גם כשנראתה נהנית בחברתי, פחדתי שמא אני מעיקה עליה. היא הראתה לי רק את קצה הקרחון של ה"אישיות" הסודית ששכנה בתוכה: ציירתי לי את הרהוריה הפנימיים בצבעים של קדוּשה כמעט. יום אחד הלכתי לרחוב וארֶן לקחת ספר שהבטיחה להשאיל לי; היא לא היתה בבית; הכניסו אותי לחדרה ואמרו לי שאני יכולה לחכות שם, היא תכף תגיע. הסתכלתי על הקיר המחופה טפט כחול, על "אנה הקדושה" של דה וינצ'י, על הצלוב; זאזא השאירה על שולחנה, פתוח, את אחד הספרים החביבים עליה: ה"מסות" של מונטן. קראתי את העמוד הפתוח ואת זה שהפכה: מה היא קראה שם? סימני הדפוס נראו לי בלתי ניתנים לפענוח, כמו בימים שעוד לא הכרתי צורת אות. ניסיתי לראות את החדר הזה בעיניה של זאזא, להשתחל אל המונולוג שהתנהל בינה לבינה, אך לשווא. יכולתי לגעת בכל החפצים האלה, שנוכחותה טבועה בהם, אך הם לא הסגירו לי אותה; בבַשרם לי עליה העלימו אותה מעיני; חשתי אפילו שהם אוסרים עלי לנסות ולהתקרב אליה אי פעם. קיומה של זאזא נראה לי כל כך חתום סביב עצמו, שלעולם לא אזכה לדריסת רגל בו. לקחתי את הספר שלי וברחתי. למחרת, כשפגשתי אותה, התפלאה: מדוע נחפזתי כל כך להסתלק? לא ידעתי להסביר לה. גם בפני עצמי לא הודיתי באילו ייסורים עלה לי האושר שהעניקה לי.

משהתבגרו סימון וזאזא, הן דיברו והתכתבו וחשפו את צפונות לבן: ואני הייתי מאושרת יחד עם סימון מקרבה משכרת זו של נפש לנפש, עם זאזא, עם חברים אחרים. התייסרתי מהאהבה האמביוולנטית וההפכפכה בינה לבין בן דודה ז'אק, שהלבטים של שניהם בין החיים הבורגניים המקובלים לבין המרידה בהם התבטאו באמביוולנטיות לגבי הקשר ביניהם והאפשרות שיינשאו, וכמובן לא ידעתי את נפשי מהתרגשות כשהופיע הסטודנט סארטר, ישוב על אדן החלון, בתור החבר הטוב של ארבו, שידידותו הייתה חשובה כל כך לסימון. והרבה פעמים זה כך, מישהו שלימים יהיה חשוב נכנס לחיינו בחסותו של מישהו אחר, ולאט-לאט עובר מן השוליים למרכז.

דה בובואר כתבה את חייה בארבעה כרכים. כשהשלמתי את העבודה על התרגום העברי לכרך הראשון, מיהרתי וקניתי את חלק ב', "כוחו של הגיל", בצרפתית, ובאושר התחלתי לקרוא אותו. כמו סימון דה בובואר, אני מתקשה להיפרד.

(ולא דיברנו עוד על פריז).