פלאות

כשהייתי ילדה, וסבתא עדנה הייתה אמא, בדרך כלל הייתי יותר מאחת: תאומות, או החמישייה של אניד בלייטון, או ילדים בפנימייה... ועכשיו הדר שלי היא רוב הזמן "סבתא עדנה והילדים" (ארבעה ילדים) ובערב היא אומרת לילדים בקול של סבתא עדנה: "בואו, אני אגרגר (=אארגן) אתכם לשינה."

כל כך עוטף וחי ולא בודד להיות ככה, יותר מאחת. וגם יהודה עמיחי כתב פעם "שהייתְ כילדים".

-

גם אליס של לואיס קרול אהבה לדבר אל עצמה כאילו היא שני אנשים שונים. היום התפרסמה ב"פנקס" (שכפי שהתפייטתי כרגע במקום אחר, הוא נכס תרבותי חשוב, ומי שלא מכיר - ימהר-נא להתוודע) ביקורת שלי על התרגום החדש של עטרה אופק ל"אליס בארץ הפלאות" - שהיה לי מאוד כיף ומאתגר לכתוב אותה. על היחסים שלי עצמי עם "אליס" אולי אכתוב פעם גם כן, הם רבי תקופות, גוונים והשראה.

פעם היינו באמת

בספרות הילדים יש לא מעט ייצוג לתחושה, הנפוצה כנראה, של ילדים, שהבית שלהם והמשפחה שלהם ואולי החיים שלהם בכלל, הם לא הבית והמשפחה והחיים האמיתיים שלהם. באגדות האמהות חורגות ואצל דיקנס יתומים עניים זנוחים מתגלים כבני עשירים אהובים. אבל יש פחות ייצוג לתחושה הזאת בספרות למבוגרים (אולי מלבד ספרות פנטזיה? ובין הילדות לבגרות משתרעים הנעורים, הקומיקס וגיבורי העל?), והמבוגרים שכן חשים שהחיים האמיתיים הם במקום אחר (מדאם בובארי, למשל) בדרך כלל נענשים. דוגמה להבדל הזה אפשר למצוא גם בתוך גוף יצירתו של סופר אחד: דיקנס לא נתן לפיפ את מה שהעניק בנדיבות לאוליבר טוויסט. ה"תקוות הגדולות" של פיפ התבדו והתנפצו באכזריות וכל שנותר הוא דכדוך מלווה בהרבה רגשי אשמה על שהעז לחלום שהוא יותר ממה שהוא ולא להיות אסיר תודה למי ש"גידלו אותו במו ידם".

כל המחשבות האלה ועוד התעוררו בי כשקראתי את הספר בעל השם המבריק "Back when we were grownups" ("פעם, כשהיינו גדולים") מאת אן טיילר. אן טיילר כותבת כל כך טוב, שמעייף לקרוא אותה. מעייף כמו החיים. היא מתארת אותם על כל המאמץ הכרוך בהם, הבתים הגדולים שצריך כל הזמן לנקות ולתקן, הטלפון שמצלצל ומצלצל, בני המשפחה שצריך לדובב ולפייס, התינוקות שצריך להרגיע והילדים שצריך להאכיל.

המשפט הראשון של הספר הוא מבריק לא פחות מן הכותרת:

Once upon a time, there was a woman who discovered she had turned into the wrong person.

רֶבֶּקָה, גיבורת הסיפור, נישאה כשהייתה צעירה מאוד, לאיש שהתאהבה בו וחשקה בו, אבל כעבור שש שנים הוא מת בתאונת דרכים והשאיר אותה מטופלת בשלוש בנותיו מנישואים קודמים, ועוד בת אחת משותפת, וכן בעסק המשפחתי של עריכת מסיבות בבית האחוזה של המשפחה. רבקה מילאה את התפקיד, במלוא מובן המילה בעברית: הפכה להיות, או לפחות להתנהג כמו, האדם המתאים לו. הסיפור מתחיל כשהיא בת חמישים ושלוש, סבתא מסורה לנכדים רבים מארבע הבנות, ומטפלת גם בסבא'לה (Poppy), הדוד הקשיש של בעלה. העובדה שרבקה מבלה את מיטב זמנה עם- ומקדישה את מיטב מאמציה לטיפול ב-אדם שאינו אהובהּ או שאר בשרה הישיר ממחישה ומעצימה, לדעתי, את התחושה שכתבתי עליה בהתחלה (של מי החיים האלה, וכו'). אבל, כפי שרבקה מגלה לאחר שסבא'לה מובהל לחדר מיון עקב כאבים פתאומיים בחזה, ואן טיילר מפליאה לנסח בדרך האופיינית לה, apparently you grow to love whom you're handed: כנראה אדם לומד לאהוב את מי שמחלקים לו.

אן טיילר מפליאה להעמיק בתובנות על הפער שקיים תמיד, ואולי במיוחד אצל נשים, בין האני לתפקיד, על הסוג המסוים של עייפות שנובע מתפקיד. כשקראתי את המשפט הבא הרגשתי את העייפות בגרון:

She loves these children, every last one of them. They had added more to her life than she could have imagined. But sometimes it was very tiring to speak in her grandma voice.

בסופו של דבר הסיפור שטיילר מספרת הוא אופטימי ומאשר את החיים, והאישור הזה נובע מדמויות לא צפויות, כמו סבא'לה וכמו פיטר, הנכד החורג נטול הכישורים החברתיים. (ואולי הדמויות הללו לא צפויות משום שכפי שציינתי לעיל לגבי סבא'לה, רבקה לא בחרה להכניס אותם לחייה, והם גם לא שארי בשר שלה.) אבל התחושה שנותרה בי בסוף הקריאה הייתה שהאישור הזה הוא עבודה כל כך קשה וסיזיפית ומתחדשת מדי יום ביומו, ואמרתי לאן טיילר, רחמנות, הרי זה ספר! תני לי לפחות בספר קצת אסקפיזם, קצת רומנטיקה.

אז לא אסקפיזם ולא רומנטיקה, אבל כתיבה חכמה ונפלאה כן. הנה ציטוט שאהבתי במיוחד – מדבריו של סבא'לה:

"People imagine that missing a loved one works kind of like missing cigarettes," he said. "The first day is really hard but the next day is less hard and so forth, easier and easier the longer you go on. But instead it's like missing water. Every day, you notice the person's absence more."

["אנשים חושבים שחסרונו של אדם אהוב הוא כמו חוסר בסיגריות. היום הראשון ממש קשה אבל הבא אחריו פחות קשה וכן הלאה. אבל למעשה זה כמו חוסר במים: בכל יום אתה חש יותר ויותר בהעדרו." תרגום באדיבות רונן א. קידר]

כותרת הפוסט שאולה מהשיר הנפלא והעצוב מנשוא של מיכה שטרית "מסמרים ונוצות", באסוציאציה משם הספר. ואולי לא משנה, ואולי לא ניתן לקבוע בוודאות, אם ה'פעם' הוא נקודת זמן בעבר, בעתיד, בחלום או בדמיון.

מה שסיפורים (וספרי עיון) יכולים

על סיפורים יכולים להציל מאת מרית בן ישראל

כשהייתי ילדה הספרים היו לי עוגן ומפרש, בית ומרחבים; וגם עכשיו לפעמים הם כאלה. באוגוסט האחרון קראתי ככה, כמו ילדה בשממה האינסופית של החופש הגדול, ומצאתי לי על המדף בספרייה ספר מאפשר: "בנות הדרקון" של מרית בן ישראל, שבמרכזו שלוש ילדות בנות 11, ועיר, עיר האושר, שבה מקריבים כל שנה ילדה בת 11 לדרקון. על הכריכה האחורית היה כתוב שזה חלק ראשון בטרילוגיה, וכשגמרתי לשתות אותו נכנסתי לאינטרנט לבדוק אם כבר יצא ההמשך ומצאתי את עיר האושר בצורת בלוג של מרית בן ישראל. וכאותם ילדים שמושכים בשרוולו של מבוגר לפני השינה, ביקשתי המשך. מרית השיבה שהיא עוד לא גמרה לכתוב את ההמשך, אבל הזמינה אותי לקרוא בבלוג שלה וגם לקרוא את ספרי העיון שלה (בעבר קראתי ואהבתי עוד ספר סיפורת שלה – "אסור לשבת על צמות". וכמה שמחתי כשפגשתי אותה וראיתי אותה בצמות...), וכתבה לי שהיא מערערת על ההבחנה בין סיפורת לעיון, ושבכתיבה שלה גם העיון הוא סיפורת וגם הסיפורת היא עיון. האמנתי לה, אבל רק עכשיו משקראתי את "סיפורים יכולים להציל" אני מבינה עד כמה זה היה נכון.

אבל רגע – לפני כן, המשך השתלשלות העניינים: הקריאה בבלוג של מרית הייתה (והינה) כמו ללכת לשיעור מאוד מרתק, כמו שהיה לי שיעור ניתוח מחזות במגמת תיאטרון בתיכון (אצל מרב רוין), כמו שהיו לי שיעורים מסוימים באוניברסיטה, שיוצאים מהם בעיניים גדולות ובתחושה של עולם שנפתח ומתחבר.

"סיפורים יכולים להציל" עוסק באגדות, שתמיד נמשכתי אליהן ואל דרכן לדבר את הנפש באופן בלתי אמצעי. גם מרית מסתכלת באגדות ברבדים האלה, של הנפש, וגם עם צד ויזואלי חזק מאוד.

מהכריכה האחורית אני מעתיקה:

ב"אלף לילה ולילה" יש ביטוי חוזר: בכל פעם שמישהו עומד לספר משהו מדהים, הוא מצהיר שאילו סיפורו היה "נחרט בחודי מחטים בזוויות העין, הוא היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר." היכולת הזאת, לחרוט סיפורים בזוויות העין, כלומר ללכוד משמעות בתוך תמונות רבות עוצמה, משותפת לשירה ולאגדות.

וכשקוראים את מה שמרית כותבת, זה כאילו נכנסים לרגע אל מאחורי העיניים שלה, דקורות המחטים, אל עולם שבו שפת המחשבות היא בדיוק זו: תמונות רבות עוצמה. עוד דבר חשוב מן הכריכה האחורית:

אגדות הן פנינים שנוצרו סביב גרגרי החול של המציאות, והן גם סוסים טרויאנים שמבריחים לתוכנו תכנים מורכבים בחסות פשטות והתמימות.

נפלא דימוי הסוסים הטרויאנים, נכון? ועוד ציטוט אחד:

כי תרבות גבוהה אינה עניין מנותק ואקדמי אלא חלק מסבך חי וגמיש שבו כל דבר קשור לכל דבר.

וזה מחזיר אותי לכמה דברים: קודם כול, לשיעורי התיאטרון בתיכון ולשנה הראשונה בחוג לפילוסופיה, שהרוו את הנפש בדיוק בגלל זה. והניגוד של זה הוא הוויה שבה מדברים רק על המשכנתא ועל הסידורים מחד גיסא, אבל מאידך גיסא, גם דיונים אינטלקטואליים עקרים שהחיבור שלהם לעולם הרגשי ולצרכים של המתדיינים מוכחש (ועל זה אני כעסתי מאוד באוניברסיטה לפעמים).

שנית, לכל היחס הנבון (והשלילי) של מרית לתקינות פוליטית ולצנזורה – כי אי אפשר לחתוך בסבך חי, וכפי שהיטיבה היא לנסח בפרק על "אלף לילה ולילה": "אבל אי אפשר להסיר קטעים ממאירים מסיפור כמו שמסירים גידול; אי אפשר לדעת לְמה הם מחוברים ואיזו אמת חיונית תיפגע בתהליך."

כל ציטוט שאני מביאה כאן מוביל אותי לשבילים מתפצלים. אחד: כשקראתי את "אלף לילה ולילה" לפני כשנתיים וראיתי איך המוטיבים של סיפור המסגרת (המלך שתפס את אשתו בוגדת בו, רצח אותה ומאז הוא מתחתן בכל ערב עם נערה והורג אותה בבוקר, עד שבאה שהרזאד ומספרת לו סיפורים והוא נעתר להשאיר אותה בחיים עוד יום ועוד יום) חוזרים ומתפתחים בתוך הסיפורים הפנימיים, חשבתי בהשתאות ששהרזאד הייתה הביבליותרפיסטית הראשונה! בספרה, מרית לוקחת את הרעיון הזה עוד יותר רחוק ומפתחת אותו.

והשביל האחר, בהקשר של התקינות הפוליטית, אני רוצה לצטט דברים מאוד מרגשים שאמרה מרית בכנס ספרות ילדים של "הפנקס" – שם ראיתי אותה בצמות  - וציטטה אחר כך בבלוג שלה:

כשהייתי בכיתה ב'  (...) קראתי לראשונה את עץ השיער של מרי דה מורגן. אי אפשר להגזים בעוצמת המפגש עם הספר(...)  הוא היה לי תיבת תהודה, הוא פתח לי חלון במקום שבו היה קיר, חומה. חלון לעולם הפנימי שלי, שהמציאות לא הכירה בו, שלא לומר דרסה. הספרים העצימו אותי. בזכותם הייתי פחות בודדה.

אחרי כל זה לא צריך ממש להוכיח שאצל מרית גם העיון הוא ספרות, אבל בכל זאת אני רוצה לסַפֵּר שבשלושה מקומות בספר העיון הזה עיני דמעו. אספר על שניים (השלישי הוא סיום הספר). בשניהם מרית גואלת, בקריאתה האמפתית, דמויות שלא הובנו כהלכה. הראשונה היא אשת הדייג מסירלילה, זו שדוחקת בבעלה לבקש מהדג משאלות גרנדיוזיות, ונתפסה כאישה חמדנית ושתלטנית. מרית רואה בה "מדאם בובארי מסירלילה" שסובלת מדיכאון, וכך היא מפרשת את משאלתה לשלוט על השמש והירח:

מה מניע את הרצון לשלוט בגרמי השמים? גאווה מטורפת ואובדן קשר עם המציאות, יגידו שונאיה. אבל לשליטה על היום והלילה יש תכלית הרבה יותר מדויקת ושימושית: הרצון להמשיך ולחלום.

הלילה מתקרב מן הסתם לסופו. האישה מרגישה בכך מתוך שינה. אור השחר מסתנן מבעד לעפעפיה העצומים. היא כל כך רוצה למתוח עוד קצת את החושך ואת החלום. אבל זמנו של נסיך החלומות נגמר, הגיע הזמן לחזור לסירלילה של המציאות.

דמות אחרת שמרית גואלת בקריאה אמפתית היא כיפה אדומה, שבפרשנותו של ברונו בטלהיים, בספרו – המרתק והמלהיב על אף הבעייתיות שבו – "קסמן של אגדות" רואה בה נערה ש"רוצה להתפתות" ולהיכנס למיטה עם הזאב. אבל לפי הקריאה (לדעתי, הקשובה והרחומה יותר) של מרית, כיפה אדומה עוד רחוקה מלהיות נערה. "הדבקות שלה בברדס האדום כמו בחפץ מעבָר מסגירה את גילה הצעיר". והיא מסבירה גם את עיוורונו של בטלהיים: "בטלהיים, כמו כיפה אדומה, כל כך מצפה לסבתא, שאינו מבחין בזאב; הוא כל כך מאמין בצדקתם של ההורים והממסד, שהוא מתכחש לתמונה המוצגת לפניו, שבה הורה-זאב תוקף את בתו הקטנה."

"יצירת אמנות טובה היא ראי של כל מי שעומד מולה", כתבה מרית, וככל שהפוסט הזה ארוך ומלא וגדוש, יש בספר המון-המון שאפילו לא הזכרתי. אז לכו לקרוא, וגם את הבלוג. כי סיפורים וספרי עיון יכולים להציל, ולפתוח חלונות בקירות, ולהיות כמו סוסים, לא רק טרויאניים, גם כאלה שדוהרים במרחבים.

הפנר יודע לדבר אהבה

לספרים של אברהם הפנר אין חדר מבוא. פותחים את הדלת ונכנסים מיד פנימה. והפְּנים שנכנסים אליו הוא עולם ומלואו. אני זוכרת לו חסד מימי מלחמת המפרץ, בימים של סגירות בבית וחרדה באוויר, את ספרו "כולל הכול" שכשמו כן הוא, עולם שלם שצללתי לתוכו ועליתי רק כעבור כמה ימים, אחרי שהייתי עטופה שם בשליה ספרותית מזינה שסיפקה את כל צרכיי. ובכל ספר שלו שקראתי חוויתי חוויה דומה של תענוג מיידי ועושר.

את "כמו אבלאר, כמו אלואיז" מצאתי במכירת ספרים משומשים, ומיד לקחתי. ספר של הפנר, ואפילו ספר שקרוי על שם זוג אוהבים צרפתים טראגיים מימי הביניים, מורֶה ותלמידה שאחרי שמציאות אכזרית לא אפשרה עוד מימוש פיזי לאהבתם, נכנסו שניהם למנזרים וכתבו זה לזו מכתבים – יכול להיות טוב יותר מזה בממלכת הספרים?

וזה היה אפילו עוד יותר טוב ממה שחשבתי.

זה היה טוב כשהפנר כתב על אהבת איש ואישה. בשפה המיוחדת שלו שבה אפשר להיות ילדותי ופיוטי ואינטלקטואל ופרחי ("עשתה לו" במקום "אמרה לו", אפילו) והכול טבעי וזורם לגמרי.

למשל:

"אבל בלילה במיטה הוא כתב לה 'רזומה' (שהוא אפילו לא חלם לתת לה באמת). לא בלילה הבא. בסוף החופש. בלילה האחרון בין יום שני לשלישי, במיטה, יונה אמר למרים תשובה, שתדע עליו. שני העמודים הראשונים הוא ניסה להתבדח ויצא מביך, אבל ממשפט למשפט הוא שכח שהוא כותב, וכשהוא הגיע להווה יצאו לו דברים שהוא לא ידע."

(אני דומעת מלהקליד את זה)

(וגם היה לי מעניין שאדם [המורה, יונה] יכול להיות מרתק ועמוק מבפנים, אבל כאילו משעמם באורח חייו החיצוני. כי גם אני קצת כזאת . ואצל הפנר דווקא האהובה הצעירה היא שגומאת מרחקים והרפתקאות גם בעולם, "גדולה מהחיים".)

אבל שום דבר לא הכין אותי לסיפור השלישי. שאפשר אולי להגיד שהוא סיפור על הורות, ואולי סיפור על איש שפותח את לבו אל הילד שהוא היה, אל עולמו הרגשי ואל האמת שלו שכל ההורים והמחנכים והתרבות טשטשו לו במהלך השנים. ואולי זה עלול להישמע בנאלי וקיטשי אבל אין בסיפור שמץ בנאליה, כי אין בו שום דבר שגור ושל-כולם, הוא כמו שפה פרטית לגמרי (ועם זאת מובנת). את כל הסיפור הזה קראתי בעיניים רטובות.

ושוב מוטב ציטוט מניסיון להסביר-את ולספר-על. לצורך העניין – פָּנָאבּישׁ הוא תינוק:

"שבוע אחרי זה פנאביש העניק לו שם. הוא קרא לו, קוּקי!

(...)

קוקי. מעולם הוא לא חש כה אהוב. בארץ נמכר אז ספר שקראו לו, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה. לקוקי-החדש לא היו קושיות בנושא. אם היה משהו שהתבהר לו סופית, זה על מה הוא מדבר כשהוא מדבר על אהבה. הוא מדבר על איך שפנאביש אומר, קוקי. על הנעימה שבה מבטא הגור את השם, ועוד יותר את מה שהוא עצמו חש כשהוא שומע את פנאביש מבטא, קו-קי. הוא רק לא הבין למה זה עצוב. הנעימה הקבועה שבה ביטא הילד קוקי, היה בה תמיד גם משהו עצוב. לא 'נוגה'. ואללה עצוב! היה בה משהו של געגועים לא ברורים. למה זה? לא היה לו ברור. הנה אני פה ואתה פה, אז אל מי אנחנו מתגעגעים? כי כך היא האהבה?"

(מאז שקוקי מקבל את שמו הוא נעשה קוקי, גם בגוף השלישי שמטעם המספר. ולפעמים פנאביש אפילו מניח את הראש על "קוקיו".)

הפנר יודע לדבר אהבה.

ספר בלי מילים: על Morgan's Passing מאת אן טיילר

ככה זה תמיד: כשאת מבינה שאת מאוהבת ותצטערי מאוד להיפרד, עמודים יקרים כבר חלפו לבלי שוב, עמודים שבהם חשבת שאת סתם קוראת ספר.

במקרה הזה, הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שאני לא קוראת מילים (בהתחלה חשבתי שזה כי אני עייפה ומזמן לא קראתי באנגלית). נדמה היה שהמילים נעלמות איפשהו בדרך ואני קוראת ישירות עם החושים. מה שקם והיה מתוך המילים היה בעיקר בתים, בתים והבלגן שבהם, החפצים, ואיך שיש להם חיים משלהם ודרך משלהם לעלות על גדותיהם, וחלוקי בית ואיך שהם מושכים אליהם כתמי קפה, ואצבעות דביקות של ילדים, וצמות שנכרכות סביב הראש, וזקָן וכובעים.

היחסים עם הדמויות התפתחו לאט יותר, אולי כי היה עליהן מעטה של זרות, ועם הקריאה הפכה הזרות הזאת לדבר הכי קרוב בעולם, כי נראה שמה שהן בעצם רוצות, הדמויות האלה, הוא דלת לצאת מהחיים שלהן אל חיים אחרים, שמתאימים יותר לאני הפנימי, ואולי פשוט לצאת מהחיים ולהביט אליהם מבחוץ כדי להצליח לחוות אותם כממשיים יותר – או כממשיים פחות - בלי להירדם או להתנתק או להיות מוצפים.

הספר הוא Morgan's Passing של אן טיילר (ותודה לעדה שבזכותה ידעתי שאן טיילר סופרת שכדאי לקרוא. קראתי את "נישואי חובבים" שלה והוא היה טוב מאוד – אולי לא יותר מזה כי קראתי בתרגום, אבל מורגן הוא מעבר לטוב ולמאוד).

תוך כדי שהיחסים שלי עם הדמויות התפתחו יכולתי גם להתפעל מאוד מהדיוק הפסיכולוגי ומהאמת. מהאופן שבו הדמויות התפתחו בלי שהמחברת, או הן עצמן, יצהירו על שינוי. מהרגעים הקטנים שבהם משהו זז בפנים, והשינוי שקורה אחר כך בחוץ הוא כל כך אמין ומתבקש (הספר מתרחש על פני 12 שנים, ואפשר לראות בו איך הדברים מבשילים ומשתנים. כל הזמן 'דאגתי' שאילו היו עושים סרט, היו משבשים את כל האמינות הדקה של האופן שבו מערכת יחסים חשובה בספר מתפתחת, ומגיעה בסוף למקום באמת שונה מכפי שהייתה בהתחלה – פוטנציאל שאולי היה טמון בה, אבל כמה אנשים משתנים ב-12 שנה, וכמה היכולות והצרכים שלהם משתנים!).

רציתי לתת המון ציטוטים, אבל כל אחד לבדו הוא כל כך חלקי...

האחד שבחרתי, בניגוד לרוב הטקסט שכאמור לא הרגשתי בו מילים אלא תחושות, שבה את לבי גם בגלל תוכנו וגם כי הוא כמו מוזיקה.

Morgan stood watching after her, pinching his lower lip between his fingers and thinking of what he should have said: Come even if it's Sunday. Promise you'll come Monday. Why don't you wear gloves? Mornings, now, I have this springy, hopeful

feeling, and I see that everything is worth it, after all