על ארצ'לי, הגירוש מגן עדן של ילדות, ועוד עניין

עוד לא גמרתי לקרוא את "ארצ'לי" של אלזה מורנטה, אבל הסוף הולך ומתקרב. ורציתי כבר עכשיו להגיד שאפשר לקרוא וללמוד עשרים קורסים על לקאן (ומי שאמיץ או מזוכיסט - לקרוא את לקאן עצמו), על הדיאדה (זוג) הקסומה אם-ילד ושבירתה עם היכנס "החוק" והסדר הסימבולי, אבל בעיני תמיד עדיפה ספרות מתיאוריה ועדיפה חוויה מטענות, ועוד לא פגשתי יצירה ספרותית שהמחישה כל כך, עד לפרטי הפרטים החושיים והחושניים, את גן העדן של יחסי אם-ילד בילדות המוקדמת, ואת הגירוש המכאיב ממנו. כדרכה של ספרות (או שזו אני האופטימית שמקווה שדרכה של המציאות רכה יותר) הגירוש הוא קיצוני, כי הילד, מנואלה, המגורש מגן עדן אהבתה של ארצ'לי אמו, לא זוכה להיות נאהב יותר לעולם.

הספר נוגע בכל מיני נימים דקים של רגש וחוויה, והצליח להזכיר ולהחזיר לי בעוצמה את הימים שבהם אמא שלי הייתה אהבת חיי, שבהם הייתי מתעוררת בבוקר ושומעת אותה מקרקשת בכלים במטבח, והייתי מתמלאת אושר להתעורר אל נוכחותה ואל קיומה בעולם.

והערה בהקשר אחר. שנים רבות "ספר" היה בשבילי ספר בסדרת הספריה החדשה של מנחם פרי. הפונטים, העיצוב של הסדרה הזו הם מה שראיתי לנגד עיניי כשחשבתי על ספר. כשאני קוראת את ארצ'לי אני נזכרת בסיבה לכך. וגם זה מתקשר לילדות: כשהייתי קטנה, הייתי מדמיינת שאני יושבת בתוך שדה חיטה גדול. אבל איזה סוכן אויב של הדמיון שלי היה פוער לי בורות בשדה החיטה, ומקלקל לי אותו, ואני הייתי עובדת קשה כדי לתקן את הבורות ולהשלים את השדה. ככה זה בספרים שלא מתורגמים ולא ערוכים מספיק טוב ושיש בהם טעויות הגהה ואפילו טעויות עימוד: זה לא שאני רוצה להיות סנובית פיינשמקרית, אבל אני מפליגה עם הספר לעולם אחר, וכל דבר כזה שעוצר אותי, פוער לי בור בשדה הדמיון ומפיל אותי בחבטה.

יש סדרות אחרות בהוצאות אחרות שהן מוקפדות, אני לא מנסה לומר שאך ורק מנחם פרי. אבל אני זוכרת לו חסד נעורים ואת החסד של עכשיו, ומתמוגגת מן המושלמות של "ארצ'לי" (מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, עורך התרגום: מנחם פרי, עוזרת לעורך ומתקינה: מירי צפריר), שאין בו תו אחד שאינו במקומו.

נעימה ששון כותבת שירים

אני מודה. חלק מן הסיפוק בקריאת הסיפור הזה, מעבר לנגיעה שלו בשאלות של רוחניות ושל הצורך לכתוב, מעבר ליפי הלשון השירית והסגנון המיוחד, מעבר לתדהמה שמעוררת חוצפתה המופלאה של תלמידה המתאהבת במורה וכותבת לו שירים בסביבה דתית ובימים שכלל אינם ימינו ושבהם הפערים והגבולות ברורים - חלק מהסיפוק הוא הסיפוק מכך שהמורה יחזקאל, על אף ניסיונותיו הילדותיים להעמיד פני אדיש (למשל, הוא טוען שאת שיריה של נעימה ששון התחיל לקרוא, ונרדם. אבל את המחברת – אינו מחזיר לה!), כן, כן, כן, אוהב בחזרה את "נעימה ששון, ילדה חכמה מדי בשביל(ו)".

הסיפור "נעימה ששון כותבת שירים" (שם נהדר, לא?) הופיע בקובץ הסיפורים הראשון של עמליה כהנא-כרמון, "בכפיפה אחת", שיצא ב-1966. מבין ספריה קראתי ואהבתי מאוד גם את "כאן נגור" שיצא לאור בדיוק שלושים שנה לאחר מכן, אך "נעימה ששון כותבת שירים" נשארה חקוקה בי כפי שקלאסיקה נחקקת: פנינה, תמצית מרוכזת ומדויקת של אמת.

יחסו של המורה יחזקאל לנעימה הוא איום ונורא. הוא מעדיף אפילו לחזק את חששה, חשש של נערה יצירתית ורוחנית ורגישה עד מאוד, שמא היא משוגעת, כדי לערער את ביטחונה העצמי, וכשהיא פונה אליו לקבל תשובה וחיזוק כמאדם שהוא עצמו חונן בניצוץ רוחני ויוכל להדריך אותה, הוא עונה לה בארס: "לא נדמה לך". אבל נעימה ששון יש בה עוצמות שאפילו היא לא משערת אותן, כדרכם של אנשים רגישים מאוד שנתפסים כביכול כחלשים אבל למעשה האמת הפנימית המדריכה אותם מאיימת על הזולת. וכך תלמידת תיכון דתייה בשנות השישים מעיזה לדבר אל המורה שלה ולדחוק אותו אל הפינה (או אל הכיוון הלא נכון במסדרון):

"... את לוחצת עליי שאדבר על משהו. את רואה שאינני יכול. אינני יכול." וכאן התמרד: "ואינני רוצה."

מעונה, מושפלת, כבודי לא נחשב בעיניי:

"מדוע?"

"מפני שלא ייעשה כן," סיים. קפץ את פיו.

איש קשה. בעדינות יוצאת מן הכלל. איש קשה. גם בגיהינום לא תישרף.

"יופי," הוריתי לתימהוני על חדר המורים, "אתה יכול ללכת. אתה משוחרר."

"אני הולך בכיוון זה," אמר בשקט והראה בכעס על הכיוון ההפוך.

(...)

"היום זה בית הספר. מחר החיים. שמעי וזכרי, מסגרת יש. לא איש הטוב בעיניו יעשה, נעימה ששון אחת, יחזקאל דה-סילבה אחד, יתאימו את עצמם לחוקים בבקשה. ככה זה אצלנו. ומרצוננו הטוב." והחיש צעדיו.

וראו מעט בהמשך, איך עמליה כהנא כרמון כותבת שירה:

באמצע הדרך עמד המורה יחזקאל מלכת. סב על עקבו. חזר אליי.

מה החוטים אשר ירקידונו כל העת: הלך. מיהרתי. הלך. עצר. הלך. לא זזתי. מיהרתי. עצר. הלך. עמדתי. הולך, סב על צירו. חזר. מה החליל המרקידנו. עתה עמד ולא ידע מה לומר. אף אני לא ידעתי מה לומר. מחיתי עיני באגרופי. הסתכל המורה יחזקאל בשמלתי החדשה: "רזית, נעימה ששון, רזית," הפטיר לבסוף בקול עלוב, פונה לעבר חדר המורים, ופניו לא היו לו עוד.

העיר שמתחת לעיר

"'מתחת לירושלים יש עוד עיר, אפילו יותר גדולה מירושלים, וקוראים לה לונדון,' אמרה רחלי. אבל יונתן לא האמין לה."

זאת הפתיחה הקסומה של ספר הילדים "מתחת לירושלים יש עיר" (ובמהדורה קודמת שברשותי הוא נקרא "לונדון") מאת דרור גרין; ואני, בניגוד ליונתן, מיד האמנתי.

מכמה סיבות. האחת ביוגרפית: מגיל שנתיים עד גיל חמש גרתי בלונדון, ואחר כך בירושלים, ובשבילי לונדון תמיד נשארה מתחת לירושלים. שלא לדבר על זה שנראה כי יונתן ורחלי לומדים באותו בית ספר יסודי שלמדתי בו אני, בלב עמק המצלבה.

השנייה, שעוד שלפני שהכרתי את דרור גרין וכמעט לפני ששמעתי עליו (בזמן לימודיי באוניברסיטה קראתי ספר אחד שלו, "פרויד נגד דורה", ותיאורי מקרים של פרויד שהוא תרגם והוציא לאור, אבל את ספרי הילדים שלו לא הכרתי כלל) כתבתי סיפור על עיר סודית ששוכנת מתחת לירושלים. הסיפור נכתב באנגלית ואני אביא כאן רק את שורות הפתיחה שלו:

She had known about the city for a while. Since the man touched her, and even before that; but it was not the kind of knowledge that could be put into words. It was just there, vibrating under her feet – the secret city underneath the city.

והעיר שמתחת לעיר היא כמובן מושג קרוב לחיים שמתחת לחיים – החיים הרגשיים, ואכן בהם עוסק הספר המקסים של דרור גרין. כשרחלי ויונתן מטיילים בעיר ההפוכה לונדון-נודנול שמתחת לירושלים, המפה שהם צריכים לקרוא כדי להתמצא ולמצוא את הדרך הביתה היא מפת הרגשות. רחלי די מומחית בזה מלכתחילה: "היו לה עיניים אפורות גדולות והיא ידעה לבכות הכי טוב בכל כיתה ד'". רחלי יודעת לבכות ויודעת לדרוש מהזולת להתמודד עם דמעותיה ולנחם אותה. היא גם יודעת את כוחה של האמפתיה, גם אם היא לא משתמשת במילים גדולות כאלה: פעם אחת בספר היא מחליטה לא לבכות כשהיא לבדה, כי אם אף אחד לא יראה וילטף את ראשה, אולי לא תוכל להפסיק לעולם. וזה נכון, כמו שכתבה הפסיכואנליטיקאית אליס מילר גם ב"Children of Violence" וגם ב"דרמה של הילד המחונן", ילד לא רק שלא יכול לבטא את רגשותיו בלי נוכחותו של זולת אמפתי, הוא אף לא יכול לחוות אותם בינו לבין עצמו בלי נוכחות כזאת.

אבל "מתחת לירושלים יש עיר" הוא לא ספר פסיכולוגיה אלא ספר הרפתקאות שבו מגיעים לעולם אחר, כמו ספרי נרניה, ואילו הייתי קוראת אותו בגיל עשר הייתי ודאי נשאבת לתוכו ומתמכרת לגמרי, והנה גם עכשיו אני עושה זאת בדרכי.