היער והפארק

אני רוצה ללכת אתך שלובת זרוע בפארק כלשהו, נרחב ועצום, עם עצים גבוהים ורחבי נוף, אבל באביב מאוחר, כשכבר חמים ואפשר לטייל בלבוש קל ולהרגיש זה את זה. או בסתיו. בסתיו בצפון אמריקה העצים מחליפים צבעים, הם נעשים אדומים וכתומים וצהובים. גם אז אפשר עדיין ללכת בלבוש קל יחסית. אפשר עדיין לחוש זה את זה. נכון, מבעד לבגד, אבל גם זה משהו.

נטליה

עוד לא סיפרתי על הדברים ומיד הושטתי יד "בלבם לנגוע", במכתב הזה שבו מתווה נטליה לאהובה זאב את חלומה, חלום שהושיט יד ארוכה כל כך מתוך הספר אל לבי.

"באהבה נטליה" של רות אלמוג יצא לאור ב-2005, אבל קראתי אותו רק עכשיו.

נטליה מתכתבת עם אהובה הנשוי זאב ועם חברתה לאה. מכתביהם, ומכתבים של אחרים, מרכיבים את הספר. זאב נוסע לשנת שבתון בפריז בלי משפחתו, ולא רק שאינו מזמין את נטליה להצטרף אליו אלא נראה שהוא מתנער ממנה. כשהיא מביעה את כמיהתה לאהבה שלו הוא טוען שדבריה אינם ראויים להתייחסות, אבל מתעקש באכזריות להמשיך את הדיאלוג איתה במישור אינטלקטואלי בלבד. ולאה, חברתה הטובה, גם היא קצת נוזפת בה – על שהיא מאפשרת לזאב לגרום לה סבל. כולנו מכירות את השיחות האלה עם חברות, כשהן נוזפות בנו לטובתנו שלנו, וייתכן שלאה הועילה לנטליה ושזאת אמנם הייתה התמיכה שנטליה ביקשה, אבל אני, ברגעים האלה, נחמץ לבי ורציתי רק שמישהו יחבק קצת את נטליה הזאת, יאסוף אותה אליו ברוך.

ככה זה התחיל. אבל נטליה הפתיעה, ולאה הפתיעה, וזאב הפתיע. אולי הודות לשתי בחירות שבחרה רות אלמוג – האחת, לכתוב רומן מכתבים; והאחרת, לפרוש את העלילה על פני תקופה ארוכה, כמעט חיים שלמים – היה הרבה זמן לראות איך הדברים מתרקמים, ונפרמים, ומתרקמים מחדש; איך הגיבורים נראים מזוויות שונות, למשל נטליה, שאי אפשר שלא להתחבר אליה מיד כאישה כמהה לאהבה, אבל היא גם "אמן חשוב", כפי שנאמר בספר כמה פעמים (ציירת ופסלת), ומנהלת בית ספר לאמנות.

אבל לא רק נטליה דמות עגולה. אחד הדברים המרגשים ביותר בספר, המובא בעדינות רבה למי שקשוב, הוא תהליך ההתרככות ההדרגתי של זאב עם השנים. מאיש שמסרב לדבר על רגשות ואין מקום לזולת בעולמו, הוא נעשה רך מספיק כדי להסכים ואפילו להציע לנטליה הזדמנות לממש את חלומה הענוג והנוגע כל כך (הי, אותן אותיות) על טיול אתו בפארק. והוא מכיר בנטליה כאמנית וחוזר בו מדעות קדומות נוקשות שהיו לו, כגון שפיסול אינו עניין לנשים.

אולי בגלל התחושה שהספר מכיל חיים שלמים, ובגלל האחווה והממד המנחם כל כך שיש בכתיבת מכתבים (ממד של נחמה עמוקה, לא סתמית כלל, שמתקיים מרגע שנולדת אפילו כוונה לשבת ולכתוב לאדם אהוב) חשבתי ש"זה ספר שהחברות שלי צריכות לקרוא". בעיקר החברות, אבל גם החברים. הרי זאב הוא שכותב את הפסקה מכמירת הלב הזאת:

בתהליך הזה מוכנסים הגעגועים והכמיהות אל תוך מגירות התאווה, והבית נמלא ארונות סגורים. בסימן של סגירות עומדים דברים שהיו פעם בסימן פתיחות. אני מכיר כך את הדברים, וזה מה שאני יכול לספר לשואלים אותי.

האם זאת שאלת?

הסיום העדין והקשוב הזה – "האם זאת שאלת?" – מאיש שכמה שנים ועמודים קודם לכן היה זאבי, קר ומנוכר – וואו!

הרשימה אותי מאוד ההסתכלות המפוכחת, האמיצה של רות אלמוג על מערכות יחסים, זוגיות ואהבות. קשה לי לדמיין סופרת בת הדור שלי כותבת ספר כזה.

ויש בו ב"באהבה נטליה" עוד הרבה - יש דמויות שמי שמחפש מפתחות ומכיר את התקופה ואת הברנז'ה אולי יזהה, ולי אפילו היה נדמה שזיהיתי דמות מספר אחר ("שידה ושידות"). אבל אותי פחות עניינה הרכילות, לא כי אני אצילת נפש אלא כי רכילות זה מבחוץ, וספרות זה מבפנים.

ויש פוליטיקה ויש גם דמות מרתקת של ניצול שואה שהאופן שבו תעלומת עברו מטלטלת את חיי משפחתו משכנע כל כך. אני בטוחה שהיה איש כזה, שהיו אנשים כאלה.

בהקשר של הדמות הזאת – אלי מלחי, בעלה ואבי ילדיה של נטליה - מצטטת אלמוג מ"התופת" של דנטה "אהה, איך אדבר על הדבר ההוא הנורא,/ אותו יער-פרא, עצום ומעורר חתת", ועלה בדעתי שאולי הפארק הענוג הוא גם מעין תשובה ליער ההוא. חלום הפארק כנגד סיוט היער, שוב נחמה אבל במובן עמוק.

ואפילו לא סיפרתי על המכתב ההוא, שבעקבותיו אמרתי לעצמי שהחברות שלי צריכות לקרוא את הספר - שבו נטליה מתארת לזאב את סדר יומה המתיש שנחלק בין הילדים לעבודה, ואיך אחרי שהיא משכיבה את הילדים לישון, אם עוד נשאר ממנה משהו (ניסוח שלי, לא של אלמוג), היא נכנסת לסטודיו לעבוד. ולא על סוף מכתב של זאב לנטליה, ציטוט שלא העתקתי אבל ממילא לא אוכל לשכוח: תעשי אמנות טובה, האמנות היא החיים האמיתיים שלנו.

בסופו של דבר נטליה באמת מממשת את חלומה באמנות, היא מפסלת את הטיול בפארק. כשהיא מתלבטת איך תעשה זאת היא מחפשת "חומר נוגד קיטש", וחשבתי על הרוך שכל כך כמהתי לו בשביל נטליה למן תחילת הספר, ולמרות השינויים הרבים ולמרות ההתרככות של זאב, נשארתי וכמיהתי בידי: רק עוד קצת. כמה חיבוקים, כמה רגעי חסד. כמה רגעי הקשבה כמו הקשבתו של הסטודנט שנטליה מתאהבת בו לרגע ונעלם מיד.

ואולי המינונים, כמו החומר, כמו יער הפרא האורב ברקע, גם הם נוגדי קיטש.

והיא הצליחה. לעשות אמנות טובה. גם נטליה וגם רות.

- 

ומשהו אחר לגמרי, ולא קשור, אבל עוד מישהו שעשה אמנות טובה—

אברהם הפנר, זכר איש מתוק וחכם לברכה, בריאיון רדיו ששמעתי הבוקר ורציתי להביא לכאן כי הרגשתי שכל מי שאוהב אמנות, ספרות ואת החיים צריך לשמוע :). יש בו בהפנר משהו כל כך מלהיב ומעורר השראה, וחוכמה מפתיעה. למשל כשהוא אומר שהאמנות תמיד מנצחת את החיים כי היא בהכרח מגוונת יותר – כי באמנות מופיע רק העיקר ולכן, לטוב ולרע, בחיים יש יותר וריאציות; או כשהוא אומר שזוגיות היא כמו ספר על המדף; או ההערה על מי שמוכשר לאהבה. (והאינטונציות שלו הילדיוֹת לפעמים, המלאות התכוונות לְמה שהוא אומר).

והנה הקישור

הקולות שמתחת לעור: על "מקהלה הונגרית"

 

דבר נפלא עד מאוד הוא שמילים, סיפור, חוויות של אדם אחד – חבר שמספר על חייו או סופר שיצר עולם בתוך ספר - יכולות לחיות בתוך אדם אחר.



"מקהלה הונגרית" של יגאל שוורץ מבוסס על פלא כזה, דו-כיווני. שוורץ סיפר על ילדותו לחברתו הסופרת הנהדרת רות אלמוג. רות אלמוג כתבה (ברשותו) סיפור קצר המבוסס על חוויות ילדותו, "גמדים על הפיג'מה", שמופיע בקובץ סיפוריה "תיקון אמנותי". כעבור שנים החליט שוורץ (או הרגיש צורך) לענות לרות אלמוג, לספר את סיפור ילדותו תוך כדי דיאלוג עם "גמדים על הפיג'מה" – סיפור שהוא עצמו ערך בשעתו.

כל הזמן אני כותבת פלא ואני רוצה לכתוב נס, ואומרת לעצמי לא להיות סנטימנטלית. אבל נדמה לי שהקשבה כזאת (של אלמוג לשוורץ, של שוורץ לאלמוג) היא מעין נס. מצד אחד, כל אחד מאתנו כל כך לבד בתוך קופסת חייו, במיוחד קופסה שמיטלטלת על מים סוערים כמו ילדותו של יגאל שוורץ בפרדס פוקנרי, כ"דור שני לשואה" (ברגישותו הלשונית הרבה הוא מעיר שם בספר שזה ביטוי מוזר: "אני דור" ולא "אני מדור"), ומצד שני הנה יכול להיות שאדם יספר לחברה טובה את סיפור חייו, והסיפור יחיה בה עד כדי כך שהיא תדע לכתוב במדויק (גם אם לא דיוק ביוגרפי היסטורי) את ההוויה הזאת ולרדת לעומקה. ויכול להיות שאחר כך הסיפור הזה, הכתוב, יחיה כל כך בתוך מושאו ועורכו, שכשהוא ישב לספר את סיפור חייו, שלו, מכלי ראשון, הוא יעשה זאת מתוך דיאלוג עם ההשתקפות הבדויה, עם ה"תיקון האמנותי" שלו.

לא נס?!

דבר אחר: לפני כמה חודשים העירה המורה שלי לריקודי בטן, רחל מילשטיין, הערה ששבתה אותי ולא יצאה לי מהראש. רקדנו משהו וכמו בדרך כלל בריקודי בטן, התנועות בחלק העליון של הגוף היו אחרות מהתנועות בחלק התחתון. ואז רחל אמרה: "אם נעשה את אותה תנועה גם למעלה – אנחנו מדברות בקול אחד. אבל ככה אנחנו מדברות בשני קולות."

וזה תפס אותי מיד. כמובן אנחנו חייבות לדבר בשני קולות לפחות! הרי ככה זה בִּפנים. יש הרבה יותר מקול אחד.

ומה הקשר ל"מקהלה הונגרית"? על עטיפת הספר מופיעות מילות שבח של גדולים וחשובים, יואל הופמן, חיים באר, ועוד. והם צודקים בשבחיהם, הספר באמת גאוני. אבל מה שמעניין היה לי לומר ולהוסיף על מקהלת השבחים המוצדקים הזאת היא שדברים גאוניים הם בדרך כלל פשוטים. מלבד הדיאלוג של שוורץ עם אלמוג, בטקסט שלו "מתערבים" – בפונטים שונים – אמו, אביו ואחותו שאינם עוד בין החיים, וגם ציטוטים מתוך ספרים שקרא בילדותו. ו"פשוט מאוד", כמו שאומרת דודה מגדה בסיפור של אלמוג, ככה זה באמת! ככל שחולפות (או נוקפות – יש בספר התייחסות מעניינת של שוורץ לשימוש של אלמוג במילה הזאת) השנים, ומצד אחד יש ספרים שנכנסו למחזור הדם, ומצד שני יש אנשים קרובים שאינם עוד בין החיים וקיומם עובר אל מתחת לעור (וזה ממש לא גורם להם להפסיק לדבר), הדיבור הפנימי נעשה רב-קולי, וכשקוראים את שוורץ פתאום נראה כל כך טבעי לכתוב ככה! כאילו כל כתיבה אחרת היא בכלל מאמץ לצנזר ולמחוק המון קולות.

(ופה אני מרגישה צורך לומר ששוורץ היה עורך סדרת "צד התפר" המרתקת בכתר, שבה יצאו בין השאר ספרים של הפנר, ושל יואל הופמן, שגם הם כאלה שכשקוראים אותם אי אפשר שלא לדבר/לחשוב בקול(ות) שלהם לפחות לזמן מה).

התייחסתי לרב-קוליות וכמעט לא אמרתי דבר על הריקוד הלא מובן מאליו בין ביוגרפיה ל-fiction, כי משהו בספר הזה כישף אותי שלא להבחין בו, כאילו הכי טבעי בעולם שיש יגאל ונעמי ויש בני דמותם בסיפור גיורא ומאיה, וכיו"ב (ושוורץ לפעמים כותב אותם ככה, ממוקפים, למשל חזקל-שמשון), אבל היו שני רגעים שבהם הדבר הזה הכה בי בעוצמה, האחד, כששוורץ מצטט משהו שכתבה אלמוג על האם שקמה והלכה אל חדר השינה ומעיר משהו כמו אפשר לחשוב, קמה והלכה, כל הבית היה רק 60 מטר – ואז הוא פוצח בתיאור כל כך מדוקדק של הבית וכל אשר בו, הארונות ותכולתם ואופן סידורם, שאפילו אני, שהדמיון הוויזואלי שלי לא תמיד משתף אתי פעולה, הרגשתי שאני יודעת בדיוק מה היה בבית הזה (ואולי אפילו מה התחושה לגעת בקצות האצבעות במפות השולחן המקופלות שם בתוך הארון). ואז הייתה בי תחושה של הכרת טובה, על שנותנים לי לגעת ב/לגשת אל פיסת אמת, פיסת חיים אמיתית.

הרגע הבא שהיה כזה, ונדמה לי שהם היו די סמוכים זה לזה, היה באמצע הספר כשפתאום הופיעו תמונות! תמונות של ההורים, ושל יגאל ונעמי בילדותם, ולרגע התבלבלתי וחשבתי, איך זה יכול להיות שיש כאן תצלומים, הרי הם דמויות בסיפור של רות אלמוג!

שוורץ קורא את הטקסט של אלמוג מתוך רגישות דקה לכל מילה, כזאת שמזכירה לי כמה שיעור ספרות יכול להיות חוויה שמסמירה את שערות העורף. בקריאה כזאת יש סיפוק אינטלקטואלי ולפעמים משחקי, אבל תפקידה עמוק יותר, ושוורץ כותב במפורש – גם הוא וגם אחותו נעמי למדו ספרות כדי לקבל כלים להתמודדות עם המסרים הרב-משמעיים שבקרבם גדלו. קריאה כזאת, שעומדת על מלוא המשמעויות של בחירת המילים וסדרן, היא לא רק שעשוע אינטלקטואלי אלא צורך קיומי, חיפוש אחרי נקודות אחיזה בעולם.

אבל מתוך החלק שאולי כן יש בו שעשוע אינטלקטואלי ומכל מקום – הנאה של דרישה בטקסט, יש לי תוספת קטנה (זה יעניין כנראה רק את מי שקרא) – שוורץ כותב במפורש על הדוד אישטוואן בסיפור של אלמוג שהוא "האל מן המכונה", ובהקשר זה שמתי לב שהשם אישטוואן נשמע דומה למילה אִישְׁטֶן, אלוהים בהונגרית, וגם מהדהד את אישטוואן המלך – Istvan a kiraly, שיכול להיות (לצד חזקל ורובן) עוד דמות אב משלימה, רחוקה, לגיורא-יגאל המכונה kis herceg (קִישׁ הֶרצֶג) – נסיך קטן.

אקורד ברור של אהבה

אחת ההפתעות המשמחות שהיו לי בזמן האחרון היא הספר של חמוטל בר יוסף, "מוסיקה" – קובץ סיפורים קצרים שזכה בפרס אס"י, הפרס של איגוד הסופרים. הספר הגיע לידי ממש במקרה (ממש! מקריות כזאת מהסרטים, שכרוכה בשקית שנשכחה, ולאחר שחיכו זמן רב שבעליה יבואו לתבוע אותה, לשווא, נפלה סוף סוף אל בין ידי השוקקות עם כל האוצרות שבה. גם אלתרמן היה שם...). הכרתי את בר יוסף קצת מהשירה שלה, היה שיר מצוין שלה שנהגתי ללמד כשהייתי מורה לספרות, וקצת מתרגומים שלה, וכשהתחלתי לקרוא את הספר התפעלתי, מההתבוננות, מהכתיבה, מהיכולת הנדירה מאוד שלא לומר יותר מדי. להניח את ההתבוננות כמות שהיא, ולתת לקורא להגיב מתוך ניסיון חייו שלו.

כך היה בהתחלה, אך בספר אהוב במיוחד ישנו הרגע המכונן הזה שבו מבינים שזה ספר אהוב במיוחד, ואז נתקפים הכרת טובה והכרה בערך הרגע. כך קרא לי כשקראתי את "הסיפור של אדם איינזאם". סיפור ארוך יחסית לקודמיו, שמתרחש בתחילת שנות השבעים וגיבורו, אדם, המאובחן כסכיזופרן והוא גם, כפי שמכנה אותו אחד הפסיכיאטרים, "אציל פולני", מתאהב באישה נשואה ושמה יעל. אדם המספר את סיפורו מדגיש כל הזמן את הכבוד שלו כלפי הסיפור: הדברים שהוא מגולל הם חשובים, כמו הדברים שבספרי ההיסטוריה. וחמוטל בר יוסף מצדה מכבדת את אדם, כמו את כל גיבוריה. את השפה שלו, את ההבנה שלו, את רגשותיו. אבל הדבר הכי חשוב, ועליו הכרתי טובה כשקראתי את הסיפור של אדם איינזאם: אתם מכירים את זה שיש אנשים, שכשאתם מספרים להם משהו הם מיד 'יודעים', מסווגים ומבטלים? אה, הוא סכיזופרן; אה, היא נשואה, ובעוד כמה "אה" כאילו הבינו את כל הסיפור, תייגו ותייקו אותו. והלוא אם תיוגים כאלה היו תקפים, הספרות הייתה מיותרת.

כן, אהבתו של אדם איינזאם ליעל הנשואה מסיבה לו גם כאב רב; יעל, שאינה מסתירה דבר מבעלה יאיר, מרעיפה על אדם חיבה וחמלה כנה, ולצד רגעי ההתעלות שחברתה מעניקה לו, היא גם מקור לכאב רב בחייו; וכן, אדם מאוהב ביעל וחושק בה ומתוודה בפניה על כך, אך לא עולה בדעתו לנסות לפתות אותה או לפלוש אל תחומו של יאיר, שגם אותו הוא אוהב. ככה זה. בסך הכול, על אף הכאב, הסיפור הזה לא מכופף אף אחד. להפך, שלושתם מגיחים ממנו גבוהים ויפים. ולא מתוך איזה אידיאליזם או טשטוש של עובדות לא נעימות – הכול קיים שם. ובכל זאת נשטף בהומניזם מואר כמו המוסיקה. שכן רגעי ההתעלות של אדם עם יעל רובם ככולם מתנהלים בקונצרטים, והמוסיקה בכלל עוברת כחוט השני בין כל הסיפורים בספר, כפי שניתן לנחש משמו.

ומעבר לאהבה לסיפורים ספציפיים (והיו שם עוד שאהבתי מאוד, בעיקר הסיפורים שנשמעו אוטוביוגרפיים, סיפורים מרגשים מאוד על ילדה שאחיה הגדול נהרג) התפעלתי מרוחב היריעה, מן המגוון שנע בין סיפורים אירוניים קצרצרים לכמעט-נובלה כמו הסיפור של אדם איינזאם, ומהכבוד של חמוטל בר יוסף לדמויות שלה, לשפה ולמחשבה שלהן. הכתיבה משתנה בהתאם לבגדי הדמות הראשית, אבל ניכרת גם טביעת ידה של המחברת האחת, המתבוננת, הביקורתית ומושחזת לעתים אך אוהבת מוסיקה ואדם.

וזה מזכיר לי עוד דבר חשוב. הרבה מדברים על ז'אנר הסיפור הקצר שנתון בסכנת הכחדה, כי הוא לא מסחרי וההוצאות לא רוצות להוציא קובצי סיפורים, ומצד שני קיימים עכשיו מיזמים כמו בוקסילה שאולי יחַיו את הסיפור הקצר בפורמט דיגיטלי. אבל עוד דבר שקשור במגמה הזאת של הוצאות הספרים שהחריפה בזמן האחרון, אבל קיימת מזמן, ואולי לא רק בה, הוא התפיסה שכביכול סיפורים קצרים הם שלב בדרך אל הרומן, מין הכנה, אטיוד. ואף שאשמח מאוד לקרוא רומן פרי עטה של חמוטל בר יוסף, הספר הזה מוכיח שלא מניה ולא מקצתיה. סיפורים קצרים הם סיפורים קצרים, וספר של סיפורים קצרים אינו סתם קובץ, הוא יכול להיות יצירה שלמה שיש בתוכה מגוון והדהודים ומנעד מרשים.

חזרה לסיפורים עצמם - עוד הפתעה בתוך ההפתעה הכללית. הסיפור האחרון נקרא "אני שונאת את בוסטון". ואין בו טיפת שנאה. לא לאיש שהשאיר פתק אחרי סטוץ ועטף את הבקשה "אל תנסי לחפש אותי" בנימוס קר (וגם את זה בר יוסף מתארת, ללא שיפוט. שיסתדרו עם זה הקוראים, איש ואישה לפי חייו ולבו, חייה ולבה.) ולא לעיר בוסטון. להפך. הוא נגמר בתמונה שמי שקרא לא ישכח (וגם החיוך לא במהרה יימחק), ובאקורד ברור של אהבה.

ומשהו אחר, שקשור בהפתעות, במוסיקה ואהבה.

לא מאתמול אני מכירה את השיר הזה, אבל אתמול שמעתי אותו פתאום אחרת. ואת עצמי בו. 

http://www.youtube.com/watch?v=Y6DvHs4g8yc

כמו שאת, כשאת פורשת כנפיים

אני צייר, ואת זמרת בארים אדומה

אני מוכן ואת רוקדת בתוך הנשמה

ואין דבר יותר נכון מאותה הנשימה...

אור וחום בתוך המציאות: על "אנשי פינות" של אסתי ג. חיים

המורה לא מוכנה שתעזוב את הכיתה שלה, הישנה, והיא באה אליהם הביתה כדי לשכנע את הוריה להשאיר אותה שם. היא מחבקת את הילדה ואומרת שלא תוותר, ההורים שלה מתגוננים ואומרים שגם אסתר המלכה הייתה צריכה לעזוב את בית דודה ולעבור למקום חדש. ותראו מה יצא ממנה! המצילה של העם היהודי! אבל המורה מתעקשת שזה לא אותו דבר. לא צריך להציל כל הזמן את העם היהודי. מספיק להציל אותה, את הילדה.

[מתוך "אנשי פינות", אסתי ג. חיים]

"הילדה" היא דבורי, ובמציאות של חייה אין מישהו שמתעקש עליה כפי שהיא מפנטזת (וכותבת בסיפור שהיא מחברת) שמורתה תתעקש. דבורי היא ילדה שקופה, איש אינו מתייחס אליה ממש, לא אמה פגועת הנפש, לא סבתה המסורה קודם כול לאמה, ולא אביה הצמא לאהבה ולמגע, שכאשר הוא כן מתייחס לפעמים זה מאיים עוד יותר מן ההתעלמות. על השקיפות של דבורי הילדה אפשר להדביק את התווית "דור שני לשואה", אבל כפי שמבחינה דבורי הבוגרת, כאשר היא מתבוננת בתלמידי התיכון שהיא מלמדת כמורה מחליפה, יכולות להיות סיבות רבות ושונות לשקיפותן של ילדות.

אבל לילה אחד מתדפקת על דלת בית משפחתה של דבורי אסתר-נייני, הדודה אסתר מבודפשט, היפה, הצחקנית, מלאת החיים. אסתר נעשית העוגן של המשפחה ושל הסיפור, אף שיש לה פצעים משלה והיא חושפת ואולי מעמיקה את פצעי המשפחה.

הכתיבה של אסתי ג. חיים סוחפת ובלתי אמצעית. "אנשי פינות" הוא הספר השלישי שלה שאני קוראת (והחמישי שפרסמה), ובו היכולת הזאת היא חרב פיפיות. משפחת שטרן חיה כל כך לנגד עיני הקורא(ת), קרובה כל כך, וההתרחשויות אמיתיות כל כך, שאין הגנה רגשית מפני המתרחש. קשה לשמור מרחק מן הטקסט הזה וכאביו האצורים בו.

עוד תוצאה של הכתיבה הקולחת כל כך הוא שלמרות הממד הארס-פואטי הנוכח למן ההתחלה באמצעות דמותה של דבורי הבוגרת המספרת את הסיפור ואף מהרהרת על דמותה של אסתר-נייני ביחס למלכת אסתר, זו שאת דמותה לבשה דבורי הילדה מדי שנה בפורים, קל מאוד להאמין שדבורי באמת מתעדת את מה שהיה ובדיוק את מה שהיה, וכמעט להחמיץ את המעשה האמנותי שבספר הזה, שהוא מלאכת מחשבת של רקימת החוטים הקושרים בין דבורי המספרת לדבורי הילדה, בין דבורי לאסתר-נייני ולאסתר המלכה, ובין דבורי (וגם אסתר-נייני) לבין הכתיבה והמילים, שהדודה האהובה טענה שחיבוקן טוב אפילו יותר מחיבוק בשר ודם, מחיבוקה.

עוד לפני בואה של אסתר-נייני, דבורי, שלא מקבלת בובות חדשות אף פעם, מתחילה לגזור לעצמה דמויות מתוך ז'ורנלים ולשחק בהן. לימים היא גם מתחילה לכתוב סיפורים על "משפחת הנייר" שלה, ומגיל צעיר מאוד היא עסוקה בארס-פואטיקה כאשר היא מחליטה להרחיק את השואה, ובכלל את מציאות חייה, מתוך הסיפורים הללו, ולעשות אותם דמיוניים ורחוקים לגמרי. רק כשמגיעה אסתר-נייני, ומביאה עמה חום, חיוניות ותשומת לב אוהבת – והיא עצמה כותבת סיפורים! – מתחילה דבורי לכתוב עליה. וזו אמירה ארספואטית וקיומית: כדי שיהיה אפשר לכתוב על החיים, כדי שיהיה אפשר לחיות אותם, צריך מקור אור וחום גם בתוך המציאות.

התהליך שעוברת דבורי הבוגרת בכותבה את זיכרונות ילדותה הוא מן האלמנטים רבי העוצמה בספר ואני לא רוצה לחשוף אותו ואת ביטויו הסמלי כדי לא לקלקל למי שעוד לא קרא, רק אומר בהקשר הזה שהחום והאור של אסתר-נייני יש בהם יסוד בר-קיימא. מבעד למשברים ואכזבות, מה שנשאר הוא הטוב והמחזק.

ובכלל זה עוד משהו יפה ב"אנשי פינות": אוהבים בו את כל הדמויות. אמנם הדינמיקה המשפחתית מכאיבה נורא לעתים, אבל משסגרתי את הספר אני אוהבת את כולם – גם את הסבתא שאין לה אוזן לשמחה כי היא מקשיבה רק לצער. גם את האב המטרידן והצמא לאהבה... כולם יפים ומוארים בסופו של דבר באור חומל.

ואולי הכתיבה היא שיכולה לא רק להאיר אלא להפוך את החיים שנחיו, סוף סוף לאמיתיים:

חיי הבית שהקיפו אותי, אמא, אבא, אחי, סבא, סבתא, הטנטיות ואסתר-נייני, השכונה, הצרכנייה, בית הספר, השואה, המדינה, המלחמות, החדשות של אבא, הכול היה אמיתי וחותך בבשר. אבל בה בשעה האמנתי שאיננו אמיתי. שהכול רק מין תחפושת, כמו תחפושת אסתר המטולאת שלי. האמנתי שאי שם, עמוק מתחת למרצפות הבית, בשדה שליד בית הכנסת, במערה, טמונים החיים האמיתיים, אלה שראוי לחיותם, אלה שראויים לנו. ובינתיים חיינו חיי בינתיים, חיים חלופיים.

[מתוך "אנשי פינות", אסתי ג. חיים]

על Terms of Endearment (בלי ג'ק ניקולסון)

הרומן Terms of Endearment של לארי מק'מרטרי נפתח במין משפט ג'יין אוסטני:

"The success of a marriage invariably depends on the woman," Mrs. Greenway said.

זה לא מזכיר למשל את המשפט הפותח של 'גאווה ודעה קדומה'? "אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש רב מן הסתם חש מחסור ברעיה." [בתרגום עירית לינור].

הנימה האוסטנית, המפתיעה ברומן שנכתב בידי גבר בטקסס ב-1975, נשברת כשאֶמה, בתה של גברת גרינווי, משיבה מיד "It does not". אבל לאורך הקריאה קשה שלא לתהות על המשפט הזה, ואיך זה שדווקא אישה כמו אורורה גרינווי, עצמאית, נרקיסיסטית, מחוזרת, הגתה אותו.

בפתח הרומן הזה אורורה היא אלמנה בת חמישים, ובתה אֶמה נשואה לפלאפ, והרה. אורורה, שהיא כאמור מחוזרת ונרקיסיסטית, נכנסת למשבר. אם היא תהיה סבתא, כל מחזריה יעזבו אותה! לא רק שאינה תומכת בבתה ושמחה בשמחתה, היא כועסת עליה. כל זה קשה במיוחד כי אֶמה עצמה לא זוהרת כמו אמא שלה, כי בעלה פלאפ לא כל כך שם לב אליה, וכי אולי אורורה המעצבנת בכלל צודקת כשהיא אומרת שאֶמה הייתה צריכה להתחתן עם דני, סופר צעיר שכוכבו דרך, והוא חבר טוב שלה ושל פלאפ.

הרומן מחולק לשניים: החלק הראשון נקרא "אמא של אֶמה" והשני "בתה של גברת גרינווי".

וזה מעבָר מעניין, כשאורורה הופכת מדמות ראשית לדמות משנית - כמו להיות עם מישהו במצב אינטימי ואחר כך פתאום בחדר מלא אנשים.

 העלילה נפרשת על פני שנים ומוכרת מהסרט שנעשה על פי הספר בשנות השמונים, עם שרלי מקליין וג'ק ניקולסון ודברה וינגר המקסימה.

בחזרה לאירוניה הג'יין אוסטנית, אותה אירוניה קיימת גם בשם הספר – terms of endearment הם כינויי חיבה, אבלterms  הם גם תנאים של עיסקה. כפי שכל גיבורה ג'יין אוסטנית צריכה לקבוע כמידת יכולתה את התנאים שבהם תבצע את עיסקת חייה, נישואים, כך צריכות אורורה ואֶמה להתמודד עם האפשרויות ואי-האפשרויות שמזמנים חייהן, ולקבוע-לקבל את התנאים שבהן יוכלו להעניק ולקבל אהבה. כל אחת מהן עושה זאת בדרך שונה מאוד. אורורה כאמור נרקיסיסטית ובהתחלה אי אפשר לסבול אותה, אבל עם הקריאה היחס אליה משתנה. גם משום היכולת המופלאה של מק'מרטרי (שבגללה, אף על פי שהכתיבה שלו היא תמיד חומרים מצוינים לקולנוע, אני מעדיפה לקרוא אותו) לתאר תחושות ושינויים דקים בהלכי רוח, ללא פרשנות ושיפוט, כאילו הוא ממש נושם מתוך עורה של הדמות. וקשה לא להתאהב באורורה מהמקום של התחושות. מההנאה שלה לפסוע יחפה על הדשא, או לסדר לה מושב נוח ורך מהמון כריות.

עניין נוסף שמשנה את היחס אל אורורה הוא שהגברים בספר (וגם רוב הנשים בו, בעצם) הם בעלי יכולת רגשית נמוכה עד אפסית. אפילו וֶרנוֹן, המסור והמאוהב שבמחזריה, לא יכול לעזור בשום דבר מלבד עניינים פרקטיים, ולא רק שהוא לא יכול, הוא לא יודע לזהות את הצורך ואינו מבין את השפה. נוגעים ללב הרגעים שמתאר מק'מרטרי שבהם ורנון מסתכל בפניה של אורורה ומנסה לשווא לפענח מה היא מרגישה ומה היא רוצה.

אם כן, אורורה יודעת שמה שרעב וצמא בה יישאר רעב וצמא. אז אם אין מים, לפחות היא תשתה שמפניה... כשמבינים את זה, קשה שלא להריע לנרקיסיזם שלה ולסערות הקטנות שהיא יוצרת, מה גם שעם הזמן מבחינים שכן יש בה מידה של התחשבות וראיית האחר, וגם נדיבות, למשל כלפי רוזי העוזרת שלה.

פלאפ, בעלה של אֶמה, וגם רויס, בעלה של רוזי, נראים רוב הזמן רדומים רגשית, קהי חושים. שניהם כמעט שוכחים ברגעים מסוימים את רעיותיהם, את עצם קיומן.

אֶמה שונה מאורורה, היא חמה, מעניקה, וגם היא, כעבור זמן, מצליחה בדרכה זו להשיג מעט חום ואהבה.

אני לא בטוחה שאני זוכרת נכון את הסרט, אך נדמה לי שבסרט אֶמה בוגדת בפלאפ רק לאחר שהוא בגד בה. בספר ישנה אפיזודה מוקדמת יותר, חשובה מאין כמוה, שאמנם משורטטת רק במשיחת מכחול עדינה אך היא עצמה יכלה להיות נושא לספר שלם. אֶמה מעבירה לילה חד-פעמי עם אותו דני, שאורורה טוענת אולי בצדק שהוא אהבת חייה המוחמצת. אחרי הלילה ההוא אמה חושבת שהיא לא צריכה להתייסר הרבה ברגשי אשמה, משום שאם חטאה, גם נענשה: היא נידונה לחיות תמיד עם הידיעה אילו רגשות היו יכולים להיות מנת חלקה.

(עברה בראשי מחשבה, שאולי דני הוא לארי מק'מרטרי, וכל הספר עב-הכרס הזה הוא ניסיון שלו לנחש את חייה של אהובתו המוחמצת שמחייה נעלם אחרי לילה אחד.)

אם אני זוכרת נכון ודני לא היה בסרט, אולי זה משום שהרגע הזה לא היה קולנועי די הצורך, אבל אני חושדת שיש בכך גם מידה של מוסרנות הוליוודית, שאֶמה תבגוד בפלאפ רק אחרי שהיא יודעת שהוא בגד בה. אפשר לומר שזה מקום שבו הסרט 'פחות פמיניסטי' מהספר, ויש עוד מקום אחד כזה: בסרט, כמו בספר, אורורה נמנעת מלשכב עם מחזריה. ואז בא ג'ק ניקולסון, האסטרונאוט החרמן והחצוף, מזעזע אותה ומשחרר אותה מעכבותיה, ואחר כך היא מתוודה בפני בתה בצחקוקים שהיא לא ידעה שמין יכול להיות כל כך טוב. בספר, ממש לא כך. היא לא חסודה ולא מודחקת. היא פשוט חשה שאף אחד מהמחזרים אינו פרטנר מתאים בשבילה. אחרי לילה של חשבון נפש שבו היא מבינה שהיא הולכת ומתרחקת לתוך עצמה, שבקרוב גם הצורך המיני יהפוך להיות בשבילה משהו מופשט, היא בוחרת בפוטנטי מבין מחזריה – הגנרל, ומזמינה אותו "לראות את הרנואר" שבחדר השינה. במונחים של הכותרת, היא מחליטה לקבל עיסקה בתנאים פחותים ממה שקיוותה. אבל בהמשך היא משכתבת את התנאים ברוחה החופשית והעצמאית, ומחזירה גם את המחזרים האחרים לחייה: לא כמאהבים – כנראה רק הגנרל רואה את הרנואר – אלא כמין משפחה תומכת.

לארי מק'מרטרי [מחבר "הצגת הקולנוע האחרונה", אף הוא ספר מופת שהפך גם לסרט מופת בבימויו של פיטר בוגדנוביץ', ועוד המון המון ספרים] הוא סופר מרתק ופורה ומתעתע, יש בו משהו מאוד קולנועי, והוא המציא את הדמויות ה'קווירקיות' עוד לפני 'חשיפה לצפון' ו'בנות גילמור' – אולי הוא כותב 'חשיפה לדרום'... - אבל בעיני, החוכמה שלו ויכולתו לתאר דקויות של רגש ותחושה ומצב תודעה, שאי אפשר לתרגם אותן לגמרי לשפה קולנועית, הן שעושות את הכתיבה ואת הדמויות שלו לבלתי נשכחות.