הלספר ולהקשיב: יומן חורף של אוסטר, ועוד

אני לא יודעת כל כך מה לומר על 'יומן חורף' של פול אוסטר (בתרגום אברהם יבין), מצד אחד תוך כדי קריאה הייתי מוקסמת, הרגשתי שזה אחד הספרים הכי מלהיבים שקראתי. אבל אחר כך פתאום לא הייתי בטוחה, אוסטר נראה לי יפה מדי, שמור מדי, יותר מדי עוטה פרסונה של פול אוסטר. אבל זה רק בדיעבד, אחרי שהייתי מוקסמת. ועכשיו כשקראתי בפנקסי את השיחה שניהלתי אתו תוך כדי קריאה, נזכרתי עד כמה.

אוסטר כתב ממואר בגוף שני, שמתמקד במידה רבה אך לא בלעדית בתחושות וחוויות גופניות (חלק מהספר תופסים קטלוג דירות שהתגורר בהן בחייו ורשימת פציעות וחבלות שהיו לו, וכמובן אלה הם תמיד פתחים לסיפור). מעניין שהיה לו רעיון קצת דומה לזה של הסופר הצרפתי דניאל פנק שכתב את "יומן של גוף" (ניר רצ'קובסקי תרגם לעברית), יצירה ספרותית לא אוטוביוגרפית (לפחות לא במוצהר) שנבנתה סביב הגבלה מעניינת שכזאת: יומן של הגוף ולא של הנפש או של מערכות היחסים. ויצא שקראתי את אוסטר זמן קצר אחרי שקראתי את פנק.

וכך, בין השאר, כתבתי בפנקס:

ז'אנר הממואר הולך ונהיה אהוב עלי (בעצם תמיד היה).

יותר ויותר מעניינות אותי דרכים שונות אפשריות לתעד, "להציץ אל הלב דרך חור המנעול" [ניסוח של שדות]. הדרך יכולה להיות גם רשימה של ספרים שקראתי (או כמו אצל אוסטר, דירות מגורים וחבלות בגוף). אבל עמוק מזה, מהאופנים, טמונה החשיבות ההולכת וגדלה של עצם התיעוד, שבעצם תמיד היה חשוב לי (כמו שריבי ב"הנה אני מתחילה" של יהודית קציר כבר בגיל 14 רוצה לשמר את "אטלנטיס האבודה" של הילדות) אבל עכשיו זה בכ"ז שונה, תחושת החשיבות של התיעוד, של היומן, של הלספר ולהקשיב.

הכתיבה מבעד לגוף מעוררת טריגרים אחרים, למשל: אוסטר מדבר על הגעגוע לכך שפעם היה מותר לעשן במקומות ציבוריים ופתאום החזיר לי זיכרון מוחשי של עצמי, נערה, מעשנת בתחנות אוטובוס, מסתובבת עם קופסת סיגריות ומצית בתיק, כמה צעירה ודאי נראיתי אבל כמה הרגשתי בלבתית בעולם. כדרכם של צעירים. והוא פתאום הנכיח לי את עצמי.

זה קרה לי גם עם פנק, הוא תיאר את הקושי בילדות ללמוד לקנח את האף, ללמוד לנשוף, ונזכרתי שאני התקשיתי בזה עד גיל מאוחר יחסית, ופעם בביתה של חברתי (כשהיינו תלמידות בכיתה ב' או ג') אחיותיה העירו או צחקו עלי שאני עוד לא יודעת לקנח, ואני המנוזלת נורא ישבתי עם ראשי הענקי והשוחה והתרכזתי בדקירות במצח והתאמצתי כל כך להתאפק מלמשוך את הנזלת פנימה.

עוד משהו שהתחברתי אליו אצל אוסטר היה ההתייחסות שלו לדמותה של אמו:

"היא הייתה לך אם חמה ומסורה בתקופת הינקות ובשחר הילדות, וכל מה שטוב בך עכשיו, אילו צדדים חזקים שאולי יש בך, באים מן הזמן שלפני שאתה זוכר מי היית." גם אני מרגישה ככה ביחס לאמי, שמשהו בסיסי של חום, של התייחסות בוטחת אל העולם, בא לי ממנה מוקדם מאוד. (ואני זוכרת אותה "מעבירה לי שינה" בחדר מלון, כשחשבתי שלא אוכל להירדם, מגע ידה בידי, והשינה הכחולה.)

ועל הדברים שאינו יודע עליה, וכעת משמתה יהיה עליו להשלימם בכוחות עצמו – "אתה עצמך אינך יודע כמעט כלום. פערים רבים מדי, שתיקות והתחמקויות רבות מדי, עם השנים אבדו חוטים רבים מדי לתפור סיפור עקיב. אין אפוא טעם לדבר עליה מבחוץ. כל מה שתוכל לשמוע על כך צריך להיחלץ מן הפְּנים, מן הפְּנים שלך. הצטברות הזיכרונות והפרצפציות שאתה מוסיף לשאת בגופך."

ההדגשה היא שלי, והייתי מוכרחה להוסיף אותה כי עד עכשיו בקוראי את השורות האלה הן מרגשות אותי מאוד. ומסעירה אותי המחשבה על כל הידע שטבוע בַּפּנים שלנו ועוד לא למדנו לגשת אליו. עכשיו זה גם מזכיר לי ספר שקראתי שוב לאחרונה: את "יש ילדים זיגזג" של דויד גרוסמן, שם נונו משחזר מתוכו, מתוך דמו ממש, את אמו זוהרה שמתה כשהיה בן שנה.

בין השאר, הספר של אוסטר הוא שיר הלל לאשתו, סירי הוסטווט, ולקשר ביניהם. ואגב, מעניין שגם כאן הייתה נקודת השקה בין הספר של אוסטר לספר של פנק. כשקראתי את פנק חשבתי שמזמן לא נתקלתי בתיאור כל כך חיובי ונלהב של זוגיות ממושכת ביצירה ספרותית [זה היה לפני שקראתי את "ברכת האדמה" המופלא של קנוט המסון]. אך הוא, המספר אצל פנק, גם מעיר שאילו היה היומן יומן של רגשות ויחסים ולא של גוף, אולי היו מופיעים בו גם דברים אחרים, מריבות, התחמקויות, אכזבות, ואילו במישור של הגוף תמיד הייתה בינו ובין מונה אשתו איזו התאמה או הבנה שהתעלתה על כל זה; ואני חשבתי שאולי גם צורנית, משהו בז'אנר שפנק המציא, יומן גוף, מאפשר הסתכלות אחרת או סיפור אחר; כי הקונפליקט בעלילה (בשיעור ראשון במחזאות או תסריטאות הרי מלמדים שמוכרח להיות קונפליקט!) טמון ביחסים בין האדם ובין גופו ולא ביחסים בינו לבין הקרובים לו. גם זה מרתק: איך צורה אחרת של סיפור יכולה להשפיע על תכנים ואולי על תפיסת עולם.

אבל אצל אוסטר זה לא הז'אנר, כי מלכתחילה הוא הגביל את עצמו פחות מפנק. ועלי להודות שלאורך רוב שיר ההלל הזה נותרתי קצת מסויגת, ונראה לי קצת שהוא "משוויץ" ו/או "מתחנף" להוסטווט, שאולי באמת צווארה הוא היפה ביותר בעולם אבל לטעמי לא היה צורך לצטט גם את הפרוטוקולים שרשמה בישיבות ועד הבית כדי להראות את שנינותה...

אבל הייתה פיסקה אחת קטנה, שהותירה אותי משתאה ומלאת הערכה ומבינה את עומק החסד שזכו לו (או יצרו) השניים האלה. אוסטר קיבל את הבשורה על מות אמו כאשר אשתו הייתה אצל הוריה שלה, ונעדרה לכמה ימים. וכך כתב על הרגעים האלה:

"אתה מתגעגע אל אשתך, מתגעגע אליה יותר משהתגעגעת אליה אי-פעם מאז נישואיכם, מפני שהיא האדם היחיד המכיר אותך טוב דיו לשאול את השאלות הנכונות, שיש לה הביטחון העצמי והתבונה לדרבן אותך לחשוף דברים על עצמך שלעתים קרובות מתחמקים מהבנתך שלך."

אנשי הפח

עובדה כביכול משונה, אבל אני נתקלת בה שוב ושוב, היא שמה שהכי יש לאנשים הוא גם מה שהכי אין להם, ולהפך.

אני לא יכולה להסביר את זה ממש, אבל זו מין תובנה שעולה לפעמים ומעמיקה ככל שמכירים אדם.

"הקוסם מארץ עוץ" כביכול נורא מוכר, גם הסיפור עצמו (והרי היה סרט עם ג'ודי גרלנד המלבבת, והשירים, והנעליים האדומות – שהן בכלל כסופות) וגם המסרים, איך הדחליל שאין לו מוח הציע כל הזמן פתרונות פקחיים, והאריה הפחדן נהג בפועל באומץ, ואיך הקוסם הגדול התגלה כנוכל, ואיך הדרך הייתה העיקר. אבל לפעמים כשדברים הם כביכול נורא מוכרים זה רק מפריע לראות אותם, וכשמזיזים טיפה את המסגרת רואים לגמרי אחרת (אם כי מישהו מהצד יגיד, מה פתאום, אין שום הבדל).

גילי בר-הלל סמו (שכמעט הייתה חברת ילדות שלי אבל קצת החמצנו זו את זו - אני קפצתי כיתה ואחר כך גם היא, אז יצא שתמיד נשארה שכבה אחת מעלי), תרגמה את "הקוסם מארץ עוץ" והוסיפה הערות ותמונות והארות מאוסף פרטי שנבנה בשנים של אהבה. הספר יצא ב-2006 אבל אני קניתי אותו רק עכשיו, יחד עם תרגומה לספר הבא בסדרה, "ארץ עוץ המופלאה". שכן חשוב לציין שגילי הקימה לאחרונה הוצאה ובה רואים אור בין השאר כל ספרי סדרת עוץ.

והפעם הכי דיבר אלי איש הפח, שנזהר כל כך שלא לפגוע בשום יצור חי, ומסביר שזה משום שאין לו לב; הוא אף אומר שהאחרים, שיש להם לב באופן טבעי, יכולים לסמוך על עצמם, אבל הוא צריך להשתדל (כמעט כתבתי 'לשים לב') במיוחד.

איש הפח מקביל לדחליל, שחסר לו מוח אבל הוא נוהג כל העת בתבונה רבה, ולאריה, שיודע שהוא פחדן אבל יודע גם שלאחרים הוא נראה חזק ומאיים, ונוהג כאילו הוא אמיץ, כדי לשרוד ובאין ברירה.

למרות שהם מקבילים, משום מה איש הפח העסיק אותי במיוחד. ולקראת סוף הקריאה גם נזכרתי בשיר של שדות, על חסרונו של לב משי חם.

דורותי היא כביכול סיפור קצת אחר: היא רוצה לחזור הביתה.

ויש בזה משהו מאוד קיומי, שלא תמיד תפסתי את עומקו. שאנחנו רחוקים מהבית, שסערות גדולות מטילות אותנו לאיזה מקום, ואין לנו באמת לב ומוח ואומץ שיביאו אותנו כמו מאליהם אל המקום הנכון והטוב. ולכן צריך הרבה מאוד להשתדל, ולשים לב.

עכשיו היא מקשיבה: על "צילה" של יהודית קציר

עכשיו אני מרגישה שאין סגולה גדולה יותר מהקשבה. תמיד הדהימו אותי יותר מכול הרגעים האלה, סוג הנוכחות הזאת, של מורה, מנחה סדנה, מטפל, או שחקן – הרגעים של נוכחות שהיא מוחשת כל כך, ערה מאוד אך גם נינוחה, הנוכחות המקשיבה.

"צילה" הוא במידה רבה סיפור של מחירים. בראיון טלוויזיוני שאל גל אוחובסקי את יהודית קציר בהתלהבות על כך שסבתא-רבתא שלה, צילה, גיבורת הספר, חיה עם שני גברים. זה נראה לו "להיט", מין "ז'יל וז'ים של ראשית היישוב". קציר אמרה שזה לא כל כך להיט. ואמנם, הן בקריאת זיכרונותיה של צילה והן בקריאת קטעי יומנו של אהובה חנן, המופיעים בספר, בולטים המחיר, האשמה, ההיקרעות. מתנה יקרת ערך ומופלאה היה חנן כשנכנס לחייה של צילה, אם לשלושה, אישה הרה, מבוגרת ממנו בשנים ונשואה לאיש שאינו רואה ללבה, והנה "מין טיפוס של מלאך", נשמה תאומה. אך המחירים... אליעזר בעלה שסירב להתגרש, חמשת הילדים שחיברו ביניהם לנצח, פניו האומללים והמאשימים בכל ארוחה. וחנן שגידל את ילדיו של אחר ולא זכה לילדים משלו, שתרגם את זיכרונותיה של צילה מיידיש לעברית ולא כתב ופרסם ספרים משלו.

פרקי היומן של חנן עצמו מופיעים לקראת סוף הספר, ולאחר הקריאה הם אינם מרפים. חנן, שלבו נטה בין השאר אל הבודהיזם, חזר ושינן והזכיר לעצמו שאין לו מקום לשום ציפיות בחיים האלה, ששום דבר לא מגיע לו. שרק אם יפנים את זה יוכל לבו להתמלא באושר.

גם יהודית, בתה של צילה וסבתה של יהודית קציר, ביקשה לעצמה אושר. לאחר הסערות שראתה בבית הוריה ולאחר אפיזודה לא מוצלחת שהייתה לה עם אהובה הראשון, ישראל (פרשה שקציר כתבה עליה והשלימה מדמיונה בנובלה "מכתבים לעמינדב" ב"מגדלורים של יבשה") ביקשה לה אושר שקט ויציב עם עמינדב, "ילד טוב". מרתק לראות, בפרספקטיבה הבינדורית הנפרשת, עד כמה יהודית מנסה מצד אחד לרקום חיים שונים מאלה של אמה – שקטים ושלווים – ומצד שני מעתיקה מאפיינים רבים של הזוגיות של אמה וחנן: אישה מבוגרת יותר, דומיננטית, מובילה את ה'ילד טוב' או 'טיפוס של מלאך'.

אבל לא רק על מחירים צריך לדבר, אלא אולי על 'סתם' מכות גורל, הרי כפי שחנן כתב, שום דבר לא מגיע לנו, לא להלכה ולא למעשה. לעומת צילה וחנן שנקרעים מרגשי אשמה, תקווה בתה של צילה (זאת דודתחייה מ"הנה אני מתחילה"!!), ורחל אחותו של חנן (הנשואה לסופר ברדיצ'בסקי) שנראות שלמות מאוד עם אהבת חייהן, משלמות מחיר אחר, ממשיכות באהבתן גם משבן זוגן אינו עוד, והוא עדיין תופס בהן מקום כזה שאין באפשרותן או ברצונן להמשיך הלאה. וכמובן, אם מדברים על מכות גורל אי אפשר שלא לחשוב על יהודית ועמליה שמתו בדמי ימיהן.

אז מה עושים עם החיים הקשים והעצובים האלה? מקשיבים. יהודית קציר, עדיין אותה סופרת וירטואוזית שיודעת להקסים במילים צבעוניות וחושניות, נותנת בספר הזה מקום ענקי לכתבים של אחרים. הזיכרונות של צילה, ההתכתבות המלאה* בין סבתה וסבה, יהודית ועמינדב, יומנו של חנן. ברגעים הנכונים היא נכנסת ומוסיפה משיחת מכחול משלה, ובאלה היא מופלאה ומדייקת כתמיד. אבל הפעם זה לא העיקר. עכשיו היא מקשיבה.

* ובינתיים העמידה אותי יהודית קציר על טעותי, זאת לא ההתכתבות המלאה, אלא גם ההתכתבות וגם הזיכרונות של צילה ופרקי היומן של חנן נערכו בידה. ואני חושבת שההנחה שלי שזו ההתכתבות המלאה היא חלק מן ההישג הגדול שלה ומאותה הקשבה.

התמוססות

אני קוראת את "למאטיס יש את השמש בבטן", ואני כל כך אוהבת את יגאל ומתגעגעת אליו.

אה, רגע. זאת לא אני. אוף. שוב נכנַסְת לתוך ספר. אני יוצאת וסוגרת ונזהרת לא לטרוק אותו על האצבע או על הלב, שגם ככה הוא פלסטליני ונמעך בקלות יתרה.

כדי לברוח ממאטיס אני קוראת, לא בפעם הראשונה, את סדרת הספרים של ג'ספר פורד שמתחילה ב"The Eyre Affair". הספר הזה ונדמה לי שגם הבא אחריו תורגמו לעברית. אני לא יודעת איך, זה בלתי אפשרי.

גם גיבורת הספרים של פורד, שקוראים לה תרזדיי נקסט (זה אפילו נראה נורא בעברית. היא Thursday Next: יום חמישי הבא) נכנסת לתוך ספרים. אתמול לפני השינה (שלי) קראתי איך לפני השינה (שלה) היא קראה ב"רובינזון קרוזו", וכשהתעוררה בבוקר מצאה ליד מיטתה אגוז קוקוס וקצת חול.

בין לבין חלמה על איש שחי בתוך זיכרונותיה, כמו יגאל בזיכרונות של ריבי או אולי של יהודית קציר.

אני אוהבת לקרוא את פורד. הוא מנוחה ללב הפלסטליני, במקום ללוש את הלב הוא לש את האינטלקט ואת שרירי הלחיים של הצחוק.

הוא בעצם חגיגה לכל מי שאוהב ספרות אנגלית. איזו ביקורת ספרותית יכולה להיות נוקבת יותר מה"אמיתות" שהוא חושף – מיס הווישם נהגת מכוניות מירוץ, דייוויד קופרפילד רצח את דורה כדי להתחתן עם אגנס ואחר כך הוציאו אותו מהספר והוא הוחלף בדייוויד מזויף [גאוני!]. היתקליף זוכה מדי שנה באוסקר של הדמויות הספרותיות.

וכל זה תענוג לאנגלופילים. לפני שנים, כשעבדתי במוסף תרבות של מקומון, אמר לי העורך שלי: "אבל את לא יכולה להיות גם אנגלופילית וגם פרנקופילית. את צריכה לבחור!"

סליחה, אורן. לא בחרתי עד היום. וכמו שג'ספר פורד לאנגלופילים, התענוג המקביל לאוהבי הצרפתית הוא סדרת ספרים מרנינה של דניאל פֶּנַק, שגם ממנה שני ספרים תורגמו לעברית. הראשון נקרא "על פצצות ומפלצות" (למרות שטקסט הגב של התרגום העברי הופך משום מה את הסדר בין הספר הראשון לשני). כפי שיעשה פורד האנגלי אחריו, פנק יוצר עולם פְּנים-ספרותי עשיר ומרנין, שכל מי שהסתגר בחדר בילדותו עם המון-המון ספרים (וגם קצת קומיקס) מרגיש בו בבית. הפרוטגוניסט שלו הוא בנז'מין מלוסן, שאמו נוהגת להתאהב כל פעם בגבר אחר, ללדת לו ילד, להשאיר את הילד בידי אחי המשפחה הנאמן ולעבור לגבר הבא. בנז'מין צריך לפרנס את כל האחים האלה, ואי לכך הוא עובד בחנות כלבו גדולה. בתור שעיר לעזאזל. בכל פעם שיש ללקוח כלשהו תלונה, מזמנים את בנז'מין וצועקים עליו והוא מקבל עליו את האשמה, עד שנכמרים רחמי הלקוח. אם הם נכמרים. בהמשך הוא עובד בתפקיד דומה בהוצאת ספרים. כשעיר לעזאזל מקצועי שגם מגדל את הילדים שהרתה אמו 'בחטא', בנז'מין נושא על כתפיו לא רק את אשמת העולם אלא גם לא מעט קונוטציות, מישו הנוצרי ועד הפילוסופיה של רנה ז'יראר.

אחרי ספרים רבים בסדרה פנק מגיע למקום הבלתי נמנע שפורד מגיע אליו כבר בספר הראשון, אבל גם אצל פנק הוא היה נוכח למן ההתחלה: התמוססות הגבולות בין מציאות לבדיון. אחד האחים הקטנים - Le Petit, ובתרגום נהדר של חגית בת עדה: זוט. כי במשפחה מרובת ילדים כל כך וקומיקסאית כל כך, לא נותנים לכל הילדים שמות של ממש - מתעקש לגלות את זהות אביו העלום, ובסופו של דבר מתברר שהאב אינו אלא דמות מרומן בלשי.

דניאל פנק, מורה לספרות בחטיבת ביניים בבלוויל, שכונת מהגרים בפריז, נהג להקריא לתלמידיו קשי היום את "אנה קרנינה". גם בנז'מין מקריא לאֶחיו יצירות מופת לפני השינה, ולא מרשה להכניס הביתה מקלט טלוויזיה. מבחינה זו הוא (בנז'מין, ואולי גם דניאל פנק) אליטיסט, אבל הוא אליטיסט גמיש. הוא יודע שהחומר הטוב, זה שאנה קרנינה עשויה ממנו, הוא אותו חומר של הקומיקס והבלש, ואולי הוא יודע שלפעמים צריך לנוח מהרגש הגבוה במגרש המשחקים.

הנה אני ממשיכה

בשבוע שעבר קראתי שוב את "הנה אני מתחילה" של יהודית קציר. אחד הספרים הכי יפים שקראתי בעברית. גם מבחינת השלמות שלו כיצירה, הסיפוק ממעגלים שנשלמים והשתקפויות שמהדהדות ועושר של עולם ספרותי שנפרש מתחתיו כמו מצע.

גם מבחינת יפי הכתיבה של קציר, שאין כמוה לחושניות – וייזכר לטוב ולנפלא "שלאפשטונדה", הסיפור הראשון ב"סוגרים את הים". ולגבי "הנה אני מתחילה", הוא מלא וגדוש יופי וחושניות ומיניות אבל לי די ברגע שבו ריבי מביטה אל אבשלום היושב לצדה על הדשא בלילה ומתארת שפיו נראה כמו עינב אפל – אותי היא כבשה.

אז על מה הספר ולמה קראתי אותו שוב עכשיו? ריבי בת ה-38 (אותה ריבי שנהר מ"למאטיס יש את השמש בבטן". תכף אקרא שוב גם אותו. ואחר כך את "צילה" שעוד לא קראתי) מצליחה למצוא/ללדת מחדש את מחברות היומן שלה מגיל 14 עד 16, שם נגלל סיפור האהבה הלא אפשרי ולא ייאמן בינה לבין מורתה לספרות מיכאלה שהייתה אז בת 25 עד 27. נדמה לי שהכי בולטת בספר, או פעם נראתה לי הכי בולטת, המורכבות המוסרית, שקציר לא מתעלמת ממנה ולא מחליקה אותה אבל גם נמנעת משיפוטיות פשטנית. גם העיסוק בספרות, כתיבה ויצירה בולט.

כשקראתי את הספר לראשונה הייתי בגיל של מיכאלה של תקופת היומנים, משהו כמו 26, וגם אני הייתי מורה לספרות בתיכון... עכשיו אני בגיל של ריבי בנקודה שממנה היא מגוללת את הסיפור. ואולי בגלל זה קראתי שוב: בין השאר ובמידה רבה – וזה מה שבולט לי עכשיו - זהו ספר על איך זה להיות בת 14 ו-16 ו-27 ו-38.

מיכאלה מסבירה לריבי הנערה שפער הגילים ביניהן גדול יותר מהצד של ריבי מאשר מהצד שלה, כי הנערה שהייתה עוד חיה בה. אולי מסיבה דומה, בגלל הנערה שעוד חיה בי, הכי קל ומושך אותי להתחבר לדמות של ריבי הנערה, שהחיים הפנימיים שלה עזים כל כך, שהתשוקה לכתיבה והתשוקה לאהבה מתערבבות אצלה, ושאולי היא עוד לא מבינה על מה מדברת מיכאלה כשהיא אומרת שאהבתן מעניקה לה כוח "לקיים את מצוות החיים".

והנה שיחה ביניהן כשריבי כבר בת שלושים ומשהו, נשואה ואמא:

"כן," הרהרתי בקול, "הנפש שלי דהתה כמו שמיכה ששכחו בשמש. אני זוכרת את הלילות האלה בילדות, כשלא יכולתי להירדם בגלל הציפייה למשהו שיקרה מחר, חופש, טיול, יום הולדת, וההתרגשות הייתה כל כך עזה, עד שהאירוע עצמו החוויר לעומתה. גם ההתפעמות לקראת החיים הייתה בסופו של דבר הרבה יותר עזה ומתוקה מהחיים עצמם."

"הם מתוקים מאוד, החיים," התקדרת פתאום, "וכנראה אנחנו מרגישים את זה הכי חזק לא בציפייה, אלא בפרידה. איך כל זה מסתדר לך עם הכתיבה?"

"מזל שפעם היה לי אומץ לחיות. עכשיו אני צריכה לגייס רק את האומץ לכתוב, ואז אני כותבת כאילו לעצמי, כאילו שאף אחד בעולם לא יקרא את זה, כמו שפעם כתבתי את היומנים."

"גם בשביל חיים הכי רגילים ובורגניים צריך אומץ," אמרת[...]

ולמרות שנתן זך כתב:

גָּדוֹל הוּא הָאֹמֶץ לְחַכּוֹת

מִן הָאֹמֶץ לִשְׁפֹּךְ אֶת הַלֵּב.

אני רוצה לכתוב. כמו יהודית, כמו ריבי. כמו הנערה שהייתי והאישה שאני. תודה שהזכרת לי. הנה אני ממשיכה.