היער והפארק

אני רוצה ללכת אתך שלובת זרוע בפארק כלשהו, נרחב ועצום, עם עצים גבוהים ורחבי נוף, אבל באביב מאוחר, כשכבר חמים ואפשר לטייל בלבוש קל ולהרגיש זה את זה. או בסתיו. בסתיו בצפון אמריקה העצים מחליפים צבעים, הם נעשים אדומים וכתומים וצהובים. גם אז אפשר עדיין ללכת בלבוש קל יחסית. אפשר עדיין לחוש זה את זה. נכון, מבעד לבגד, אבל גם זה משהו.

נטליה

עוד לא סיפרתי על הדברים ומיד הושטתי יד "בלבם לנגוע", במכתב הזה שבו מתווה נטליה לאהובה זאב את חלומה, חלום שהושיט יד ארוכה כל כך מתוך הספר אל לבי.

"באהבה נטליה" של רות אלמוג יצא לאור ב-2005, אבל קראתי אותו רק עכשיו.

נטליה מתכתבת עם אהובה הנשוי זאב ועם חברתה לאה. מכתביהם, ומכתבים של אחרים, מרכיבים את הספר. זאב נוסע לשנת שבתון בפריז בלי משפחתו, ולא רק שאינו מזמין את נטליה להצטרף אליו אלא נראה שהוא מתנער ממנה. כשהיא מביעה את כמיהתה לאהבה שלו הוא טוען שדבריה אינם ראויים להתייחסות, אבל מתעקש באכזריות להמשיך את הדיאלוג איתה במישור אינטלקטואלי בלבד. ולאה, חברתה הטובה, גם היא קצת נוזפת בה – על שהיא מאפשרת לזאב לגרום לה סבל. כולנו מכירות את השיחות האלה עם חברות, כשהן נוזפות בנו לטובתנו שלנו, וייתכן שלאה הועילה לנטליה ושזאת אמנם הייתה התמיכה שנטליה ביקשה, אבל אני, ברגעים האלה, נחמץ לבי ורציתי רק שמישהו יחבק קצת את נטליה הזאת, יאסוף אותה אליו ברוך.

ככה זה התחיל. אבל נטליה הפתיעה, ולאה הפתיעה, וזאב הפתיע. אולי הודות לשתי בחירות שבחרה רות אלמוג – האחת, לכתוב רומן מכתבים; והאחרת, לפרוש את העלילה על פני תקופה ארוכה, כמעט חיים שלמים – היה הרבה זמן לראות איך הדברים מתרקמים, ונפרמים, ומתרקמים מחדש; איך הגיבורים נראים מזוויות שונות, למשל נטליה, שאי אפשר שלא להתחבר אליה מיד כאישה כמהה לאהבה, אבל היא גם "אמן חשוב", כפי שנאמר בספר כמה פעמים (ציירת ופסלת), ומנהלת בית ספר לאמנות.

אבל לא רק נטליה דמות עגולה. אחד הדברים המרגשים ביותר בספר, המובא בעדינות רבה למי שקשוב, הוא תהליך ההתרככות ההדרגתי של זאב עם השנים. מאיש שמסרב לדבר על רגשות ואין מקום לזולת בעולמו, הוא נעשה רך מספיק כדי להסכים ואפילו להציע לנטליה הזדמנות לממש את חלומה הענוג והנוגע כל כך (הי, אותן אותיות) על טיול אתו בפארק. והוא מכיר בנטליה כאמנית וחוזר בו מדעות קדומות נוקשות שהיו לו, כגון שפיסול אינו עניין לנשים.

אולי בגלל התחושה שהספר מכיל חיים שלמים, ובגלל האחווה והממד המנחם כל כך שיש בכתיבת מכתבים (ממד של נחמה עמוקה, לא סתמית כלל, שמתקיים מרגע שנולדת אפילו כוונה לשבת ולכתוב לאדם אהוב) חשבתי ש"זה ספר שהחברות שלי צריכות לקרוא". בעיקר החברות, אבל גם החברים. הרי זאב הוא שכותב את הפסקה מכמירת הלב הזאת:

בתהליך הזה מוכנסים הגעגועים והכמיהות אל תוך מגירות התאווה, והבית נמלא ארונות סגורים. בסימן של סגירות עומדים דברים שהיו פעם בסימן פתיחות. אני מכיר כך את הדברים, וזה מה שאני יכול לספר לשואלים אותי.

האם זאת שאלת?

הסיום העדין והקשוב הזה – "האם זאת שאלת?" – מאיש שכמה שנים ועמודים קודם לכן היה זאבי, קר ומנוכר – וואו!

הרשימה אותי מאוד ההסתכלות המפוכחת, האמיצה של רות אלמוג על מערכות יחסים, זוגיות ואהבות. קשה לי לדמיין סופרת בת הדור שלי כותבת ספר כזה.

ויש בו ב"באהבה נטליה" עוד הרבה - יש דמויות שמי שמחפש מפתחות ומכיר את התקופה ואת הברנז'ה אולי יזהה, ולי אפילו היה נדמה שזיהיתי דמות מספר אחר ("שידה ושידות"). אבל אותי פחות עניינה הרכילות, לא כי אני אצילת נפש אלא כי רכילות זה מבחוץ, וספרות זה מבפנים.

ויש פוליטיקה ויש גם דמות מרתקת של ניצול שואה שהאופן שבו תעלומת עברו מטלטלת את חיי משפחתו משכנע כל כך. אני בטוחה שהיה איש כזה, שהיו אנשים כאלה.

בהקשר של הדמות הזאת – אלי מלחי, בעלה ואבי ילדיה של נטליה - מצטטת אלמוג מ"התופת" של דנטה "אהה, איך אדבר על הדבר ההוא הנורא,/ אותו יער-פרא, עצום ומעורר חתת", ועלה בדעתי שאולי הפארק הענוג הוא גם מעין תשובה ליער ההוא. חלום הפארק כנגד סיוט היער, שוב נחמה אבל במובן עמוק.

ואפילו לא סיפרתי על המכתב ההוא, שבעקבותיו אמרתי לעצמי שהחברות שלי צריכות לקרוא את הספר - שבו נטליה מתארת לזאב את סדר יומה המתיש שנחלק בין הילדים לעבודה, ואיך אחרי שהיא משכיבה את הילדים לישון, אם עוד נשאר ממנה משהו (ניסוח שלי, לא של אלמוג), היא נכנסת לסטודיו לעבוד. ולא על סוף מכתב של זאב לנטליה, ציטוט שלא העתקתי אבל ממילא לא אוכל לשכוח: תעשי אמנות טובה, האמנות היא החיים האמיתיים שלנו.

בסופו של דבר נטליה באמת מממשת את חלומה באמנות, היא מפסלת את הטיול בפארק. כשהיא מתלבטת איך תעשה זאת היא מחפשת "חומר נוגד קיטש", וחשבתי על הרוך שכל כך כמהתי לו בשביל נטליה למן תחילת הספר, ולמרות השינויים הרבים ולמרות ההתרככות של זאב, נשארתי וכמיהתי בידי: רק עוד קצת. כמה חיבוקים, כמה רגעי חסד. כמה רגעי הקשבה כמו הקשבתו של הסטודנט שנטליה מתאהבת בו לרגע ונעלם מיד.

ואולי המינונים, כמו החומר, כמו יער הפרא האורב ברקע, גם הם נוגדי קיטש.

והיא הצליחה. לעשות אמנות טובה. גם נטליה וגם רות.

- 

ומשהו אחר לגמרי, ולא קשור, אבל עוד מישהו שעשה אמנות טובה—

אברהם הפנר, זכר איש מתוק וחכם לברכה, בריאיון רדיו ששמעתי הבוקר ורציתי להביא לכאן כי הרגשתי שכל מי שאוהב אמנות, ספרות ואת החיים צריך לשמוע :). יש בו בהפנר משהו כל כך מלהיב ומעורר השראה, וחוכמה מפתיעה. למשל כשהוא אומר שהאמנות תמיד מנצחת את החיים כי היא בהכרח מגוונת יותר – כי באמנות מופיע רק העיקר ולכן, לטוב ולרע, בחיים יש יותר וריאציות; או כשהוא אומר שזוגיות היא כמו ספר על המדף; או ההערה על מי שמוכשר לאהבה. (והאינטונציות שלו הילדיוֹת לפעמים, המלאות התכוונות לְמה שהוא אומר).

והנה הקישור

הקולות שמתחת לעור: על "מקהלה הונגרית"

 

דבר נפלא עד מאוד הוא שמילים, סיפור, חוויות של אדם אחד – חבר שמספר על חייו או סופר שיצר עולם בתוך ספר - יכולות לחיות בתוך אדם אחר.



"מקהלה הונגרית" של יגאל שוורץ מבוסס על פלא כזה, דו-כיווני. שוורץ סיפר על ילדותו לחברתו הסופרת הנהדרת רות אלמוג. רות אלמוג כתבה (ברשותו) סיפור קצר המבוסס על חוויות ילדותו, "גמדים על הפיג'מה", שמופיע בקובץ סיפוריה "תיקון אמנותי". כעבור שנים החליט שוורץ (או הרגיש צורך) לענות לרות אלמוג, לספר את סיפור ילדותו תוך כדי דיאלוג עם "גמדים על הפיג'מה" – סיפור שהוא עצמו ערך בשעתו.

כל הזמן אני כותבת פלא ואני רוצה לכתוב נס, ואומרת לעצמי לא להיות סנטימנטלית. אבל נדמה לי שהקשבה כזאת (של אלמוג לשוורץ, של שוורץ לאלמוג) היא מעין נס. מצד אחד, כל אחד מאתנו כל כך לבד בתוך קופסת חייו, במיוחד קופסה שמיטלטלת על מים סוערים כמו ילדותו של יגאל שוורץ בפרדס פוקנרי, כ"דור שני לשואה" (ברגישותו הלשונית הרבה הוא מעיר שם בספר שזה ביטוי מוזר: "אני דור" ולא "אני מדור"), ומצד שני הנה יכול להיות שאדם יספר לחברה טובה את סיפור חייו, והסיפור יחיה בה עד כדי כך שהיא תדע לכתוב במדויק (גם אם לא דיוק ביוגרפי היסטורי) את ההוויה הזאת ולרדת לעומקה. ויכול להיות שאחר כך הסיפור הזה, הכתוב, יחיה כל כך בתוך מושאו ועורכו, שכשהוא ישב לספר את סיפור חייו, שלו, מכלי ראשון, הוא יעשה זאת מתוך דיאלוג עם ההשתקפות הבדויה, עם ה"תיקון האמנותי" שלו.

לא נס?!

דבר אחר: לפני כמה חודשים העירה המורה שלי לריקודי בטן, רחל מילשטיין, הערה ששבתה אותי ולא יצאה לי מהראש. רקדנו משהו וכמו בדרך כלל בריקודי בטן, התנועות בחלק העליון של הגוף היו אחרות מהתנועות בחלק התחתון. ואז רחל אמרה: "אם נעשה את אותה תנועה גם למעלה – אנחנו מדברות בקול אחד. אבל ככה אנחנו מדברות בשני קולות."

וזה תפס אותי מיד. כמובן אנחנו חייבות לדבר בשני קולות לפחות! הרי ככה זה בִּפנים. יש הרבה יותר מקול אחד.

ומה הקשר ל"מקהלה הונגרית"? על עטיפת הספר מופיעות מילות שבח של גדולים וחשובים, יואל הופמן, חיים באר, ועוד. והם צודקים בשבחיהם, הספר באמת גאוני. אבל מה שמעניין היה לי לומר ולהוסיף על מקהלת השבחים המוצדקים הזאת היא שדברים גאוניים הם בדרך כלל פשוטים. מלבד הדיאלוג של שוורץ עם אלמוג, בטקסט שלו "מתערבים" – בפונטים שונים – אמו, אביו ואחותו שאינם עוד בין החיים, וגם ציטוטים מתוך ספרים שקרא בילדותו. ו"פשוט מאוד", כמו שאומרת דודה מגדה בסיפור של אלמוג, ככה זה באמת! ככל שחולפות (או נוקפות – יש בספר התייחסות מעניינת של שוורץ לשימוש של אלמוג במילה הזאת) השנים, ומצד אחד יש ספרים שנכנסו למחזור הדם, ומצד שני יש אנשים קרובים שאינם עוד בין החיים וקיומם עובר אל מתחת לעור (וזה ממש לא גורם להם להפסיק לדבר), הדיבור הפנימי נעשה רב-קולי, וכשקוראים את שוורץ פתאום נראה כל כך טבעי לכתוב ככה! כאילו כל כתיבה אחרת היא בכלל מאמץ לצנזר ולמחוק המון קולות.

(ופה אני מרגישה צורך לומר ששוורץ היה עורך סדרת "צד התפר" המרתקת בכתר, שבה יצאו בין השאר ספרים של הפנר, ושל יואל הופמן, שגם הם כאלה שכשקוראים אותם אי אפשר שלא לדבר/לחשוב בקול(ות) שלהם לפחות לזמן מה).

התייחסתי לרב-קוליות וכמעט לא אמרתי דבר על הריקוד הלא מובן מאליו בין ביוגרפיה ל-fiction, כי משהו בספר הזה כישף אותי שלא להבחין בו, כאילו הכי טבעי בעולם שיש יגאל ונעמי ויש בני דמותם בסיפור גיורא ומאיה, וכיו"ב (ושוורץ לפעמים כותב אותם ככה, ממוקפים, למשל חזקל-שמשון), אבל היו שני רגעים שבהם הדבר הזה הכה בי בעוצמה, האחד, כששוורץ מצטט משהו שכתבה אלמוג על האם שקמה והלכה אל חדר השינה ומעיר משהו כמו אפשר לחשוב, קמה והלכה, כל הבית היה רק 60 מטר – ואז הוא פוצח בתיאור כל כך מדוקדק של הבית וכל אשר בו, הארונות ותכולתם ואופן סידורם, שאפילו אני, שהדמיון הוויזואלי שלי לא תמיד משתף אתי פעולה, הרגשתי שאני יודעת בדיוק מה היה בבית הזה (ואולי אפילו מה התחושה לגעת בקצות האצבעות במפות השולחן המקופלות שם בתוך הארון). ואז הייתה בי תחושה של הכרת טובה, על שנותנים לי לגעת ב/לגשת אל פיסת אמת, פיסת חיים אמיתית.

הרגע הבא שהיה כזה, ונדמה לי שהם היו די סמוכים זה לזה, היה באמצע הספר כשפתאום הופיעו תמונות! תמונות של ההורים, ושל יגאל ונעמי בילדותם, ולרגע התבלבלתי וחשבתי, איך זה יכול להיות שיש כאן תצלומים, הרי הם דמויות בסיפור של רות אלמוג!

שוורץ קורא את הטקסט של אלמוג מתוך רגישות דקה לכל מילה, כזאת שמזכירה לי כמה שיעור ספרות יכול להיות חוויה שמסמירה את שערות העורף. בקריאה כזאת יש סיפוק אינטלקטואלי ולפעמים משחקי, אבל תפקידה עמוק יותר, ושוורץ כותב במפורש – גם הוא וגם אחותו נעמי למדו ספרות כדי לקבל כלים להתמודדות עם המסרים הרב-משמעיים שבקרבם גדלו. קריאה כזאת, שעומדת על מלוא המשמעויות של בחירת המילים וסדרן, היא לא רק שעשוע אינטלקטואלי אלא צורך קיומי, חיפוש אחרי נקודות אחיזה בעולם.

אבל מתוך החלק שאולי כן יש בו שעשוע אינטלקטואלי ומכל מקום – הנאה של דרישה בטקסט, יש לי תוספת קטנה (זה יעניין כנראה רק את מי שקרא) – שוורץ כותב במפורש על הדוד אישטוואן בסיפור של אלמוג שהוא "האל מן המכונה", ובהקשר זה שמתי לב שהשם אישטוואן נשמע דומה למילה אִישְׁטֶן, אלוהים בהונגרית, וגם מהדהד את אישטוואן המלך – Istvan a kiraly, שיכול להיות (לצד חזקל ורובן) עוד דמות אב משלימה, רחוקה, לגיורא-יגאל המכונה kis herceg (קִישׁ הֶרצֶג) – נסיך קטן.

ענק הרגע הזה / חיה שנהב

ענק הרגע הזה / חיה שנהב

אַהֲבָתֵנוּ מֻפְלָאָה לֹֹא הִרְחִיבָה אֶת הַשֶּׁמֶשׁ,

לֹא הִקְדִּימָה אֶת הַקַּיִץ,

רַק פָּנֶיךָ חִוְרִים גּוֹן שֶׁנְהָב פִּתְאֹם

וְיָפְיְךָ עָנֹג נִשְׁעָן עַל צַָוָּארְךָ.

סַחְלָב בּוֹדֵד נָדִיר בְּגֻמַּת סֶלַע,

נִדְהָם מִתְפַּשֵּׁט קִסְמוֹ בְּעֵינֵינוּ,

מְמַלֵּא כָּל עֵינֵינוּ, עֲנָק

הָרֶגַע הַזֶּה, נִפְעַר.

בַּפִּסְגָה מִשְׁתַּתְּקִים עֲנָנִים.

צִרְצָרִים קוֹלָם נֶעֱצָר.

אַהֲבָתֵנוּ. הֵיכַל הֶרֶף גְּבִישִׁי,

פּוֹעֵם גֹּבַהּ, צְלִיל,

חֹד צְרִיחַ קוֹפֵא, מֻפְלָא.

מתוך "זה עץ התות", עם עובד, 1979

והנה ריאיון עם חיה שנהב המקסימה והמאירה

על Terms of Endearment (בלי ג'ק ניקולסון)

הרומן Terms of Endearment של לארי מק'מרטרי נפתח במין משפט ג'יין אוסטני:

"The success of a marriage invariably depends on the woman," Mrs. Greenway said.

זה לא מזכיר למשל את המשפט הפותח של 'גאווה ודעה קדומה'? "אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש רב מן הסתם חש מחסור ברעיה." [בתרגום עירית לינור].

הנימה האוסטנית, המפתיעה ברומן שנכתב בידי גבר בטקסס ב-1975, נשברת כשאֶמה, בתה של גברת גרינווי, משיבה מיד "It does not". אבל לאורך הקריאה קשה שלא לתהות על המשפט הזה, ואיך זה שדווקא אישה כמו אורורה גרינווי, עצמאית, נרקיסיסטית, מחוזרת, הגתה אותו.

בפתח הרומן הזה אורורה היא אלמנה בת חמישים, ובתה אֶמה נשואה לפלאפ, והרה. אורורה, שהיא כאמור מחוזרת ונרקיסיסטית, נכנסת למשבר. אם היא תהיה סבתא, כל מחזריה יעזבו אותה! לא רק שאינה תומכת בבתה ושמחה בשמחתה, היא כועסת עליה. כל זה קשה במיוחד כי אֶמה עצמה לא זוהרת כמו אמא שלה, כי בעלה פלאפ לא כל כך שם לב אליה, וכי אולי אורורה המעצבנת בכלל צודקת כשהיא אומרת שאֶמה הייתה צריכה להתחתן עם דני, סופר צעיר שכוכבו דרך, והוא חבר טוב שלה ושל פלאפ.

הרומן מחולק לשניים: החלק הראשון נקרא "אמא של אֶמה" והשני "בתה של גברת גרינווי".

וזה מעבָר מעניין, כשאורורה הופכת מדמות ראשית לדמות משנית - כמו להיות עם מישהו במצב אינטימי ואחר כך פתאום בחדר מלא אנשים.

 העלילה נפרשת על פני שנים ומוכרת מהסרט שנעשה על פי הספר בשנות השמונים, עם שרלי מקליין וג'ק ניקולסון ודברה וינגר המקסימה.

בחזרה לאירוניה הג'יין אוסטנית, אותה אירוניה קיימת גם בשם הספר – terms of endearment הם כינויי חיבה, אבלterms  הם גם תנאים של עיסקה. כפי שכל גיבורה ג'יין אוסטנית צריכה לקבוע כמידת יכולתה את התנאים שבהם תבצע את עיסקת חייה, נישואים, כך צריכות אורורה ואֶמה להתמודד עם האפשרויות ואי-האפשרויות שמזמנים חייהן, ולקבוע-לקבל את התנאים שבהן יוכלו להעניק ולקבל אהבה. כל אחת מהן עושה זאת בדרך שונה מאוד. אורורה כאמור נרקיסיסטית ובהתחלה אי אפשר לסבול אותה, אבל עם הקריאה היחס אליה משתנה. גם משום היכולת המופלאה של מק'מרטרי (שבגללה, אף על פי שהכתיבה שלו היא תמיד חומרים מצוינים לקולנוע, אני מעדיפה לקרוא אותו) לתאר תחושות ושינויים דקים בהלכי רוח, ללא פרשנות ושיפוט, כאילו הוא ממש נושם מתוך עורה של הדמות. וקשה לא להתאהב באורורה מהמקום של התחושות. מההנאה שלה לפסוע יחפה על הדשא, או לסדר לה מושב נוח ורך מהמון כריות.

עניין נוסף שמשנה את היחס אל אורורה הוא שהגברים בספר (וגם רוב הנשים בו, בעצם) הם בעלי יכולת רגשית נמוכה עד אפסית. אפילו וֶרנוֹן, המסור והמאוהב שבמחזריה, לא יכול לעזור בשום דבר מלבד עניינים פרקטיים, ולא רק שהוא לא יכול, הוא לא יודע לזהות את הצורך ואינו מבין את השפה. נוגעים ללב הרגעים שמתאר מק'מרטרי שבהם ורנון מסתכל בפניה של אורורה ומנסה לשווא לפענח מה היא מרגישה ומה היא רוצה.

אם כן, אורורה יודעת שמה שרעב וצמא בה יישאר רעב וצמא. אז אם אין מים, לפחות היא תשתה שמפניה... כשמבינים את זה, קשה שלא להריע לנרקיסיזם שלה ולסערות הקטנות שהיא יוצרת, מה גם שעם הזמן מבחינים שכן יש בה מידה של התחשבות וראיית האחר, וגם נדיבות, למשל כלפי רוזי העוזרת שלה.

פלאפ, בעלה של אֶמה, וגם רויס, בעלה של רוזי, נראים רוב הזמן רדומים רגשית, קהי חושים. שניהם כמעט שוכחים ברגעים מסוימים את רעיותיהם, את עצם קיומן.

אֶמה שונה מאורורה, היא חמה, מעניקה, וגם היא, כעבור זמן, מצליחה בדרכה זו להשיג מעט חום ואהבה.

אני לא בטוחה שאני זוכרת נכון את הסרט, אך נדמה לי שבסרט אֶמה בוגדת בפלאפ רק לאחר שהוא בגד בה. בספר ישנה אפיזודה מוקדמת יותר, חשובה מאין כמוה, שאמנם משורטטת רק במשיחת מכחול עדינה אך היא עצמה יכלה להיות נושא לספר שלם. אֶמה מעבירה לילה חד-פעמי עם אותו דני, שאורורה טוענת אולי בצדק שהוא אהבת חייה המוחמצת. אחרי הלילה ההוא אמה חושבת שהיא לא צריכה להתייסר הרבה ברגשי אשמה, משום שאם חטאה, גם נענשה: היא נידונה לחיות תמיד עם הידיעה אילו רגשות היו יכולים להיות מנת חלקה.

(עברה בראשי מחשבה, שאולי דני הוא לארי מק'מרטרי, וכל הספר עב-הכרס הזה הוא ניסיון שלו לנחש את חייה של אהובתו המוחמצת שמחייה נעלם אחרי לילה אחד.)

אם אני זוכרת נכון ודני לא היה בסרט, אולי זה משום שהרגע הזה לא היה קולנועי די הצורך, אבל אני חושדת שיש בכך גם מידה של מוסרנות הוליוודית, שאֶמה תבגוד בפלאפ רק אחרי שהיא יודעת שהוא בגד בה. אפשר לומר שזה מקום שבו הסרט 'פחות פמיניסטי' מהספר, ויש עוד מקום אחד כזה: בסרט, כמו בספר, אורורה נמנעת מלשכב עם מחזריה. ואז בא ג'ק ניקולסון, האסטרונאוט החרמן והחצוף, מזעזע אותה ומשחרר אותה מעכבותיה, ואחר כך היא מתוודה בפני בתה בצחקוקים שהיא לא ידעה שמין יכול להיות כל כך טוב. בספר, ממש לא כך. היא לא חסודה ולא מודחקת. היא פשוט חשה שאף אחד מהמחזרים אינו פרטנר מתאים בשבילה. אחרי לילה של חשבון נפש שבו היא מבינה שהיא הולכת ומתרחקת לתוך עצמה, שבקרוב גם הצורך המיני יהפוך להיות בשבילה משהו מופשט, היא בוחרת בפוטנטי מבין מחזריה – הגנרל, ומזמינה אותו "לראות את הרנואר" שבחדר השינה. במונחים של הכותרת, היא מחליטה לקבל עיסקה בתנאים פחותים ממה שקיוותה. אבל בהמשך היא משכתבת את התנאים ברוחה החופשית והעצמאית, ומחזירה גם את המחזרים האחרים לחייה: לא כמאהבים – כנראה רק הגנרל רואה את הרנואר – אלא כמין משפחה תומכת.

לארי מק'מרטרי [מחבר "הצגת הקולנוע האחרונה", אף הוא ספר מופת שהפך גם לסרט מופת בבימויו של פיטר בוגדנוביץ', ועוד המון המון ספרים] הוא סופר מרתק ופורה ומתעתע, יש בו משהו מאוד קולנועי, והוא המציא את הדמויות ה'קווירקיות' עוד לפני 'חשיפה לצפון' ו'בנות גילמור' – אולי הוא כותב 'חשיפה לדרום'... - אבל בעיני, החוכמה שלו ויכולתו לתאר דקויות של רגש ותחושה ומצב תודעה, שאי אפשר לתרגם אותן לגמרי לשפה קולנועית, הן שעושות את הכתיבה ואת הדמויות שלו לבלתי נשכחות.

הלספר ולהקשיב: יומן חורף של אוסטר, ועוד

אני לא יודעת כל כך מה לומר על 'יומן חורף' של פול אוסטר (בתרגום אברהם יבין), מצד אחד תוך כדי קריאה הייתי מוקסמת, הרגשתי שזה אחד הספרים הכי מלהיבים שקראתי. אבל אחר כך פתאום לא הייתי בטוחה, אוסטר נראה לי יפה מדי, שמור מדי, יותר מדי עוטה פרסונה של פול אוסטר. אבל זה רק בדיעבד, אחרי שהייתי מוקסמת. ועכשיו כשקראתי בפנקסי את השיחה שניהלתי אתו תוך כדי קריאה, נזכרתי עד כמה.

אוסטר כתב ממואר בגוף שני, שמתמקד במידה רבה אך לא בלעדית בתחושות וחוויות גופניות (חלק מהספר תופסים קטלוג דירות שהתגורר בהן בחייו ורשימת פציעות וחבלות שהיו לו, וכמובן אלה הם תמיד פתחים לסיפור). מעניין שהיה לו רעיון קצת דומה לזה של הסופר הצרפתי דניאל פנק שכתב את "יומן של גוף" (ניר רצ'קובסקי תרגם לעברית), יצירה ספרותית לא אוטוביוגרפית (לפחות לא במוצהר) שנבנתה סביב הגבלה מעניינת שכזאת: יומן של הגוף ולא של הנפש או של מערכות היחסים. ויצא שקראתי את אוסטר זמן קצר אחרי שקראתי את פנק.

וכך, בין השאר, כתבתי בפנקס:

ז'אנר הממואר הולך ונהיה אהוב עלי (בעצם תמיד היה).

יותר ויותר מעניינות אותי דרכים שונות אפשריות לתעד, "להציץ אל הלב דרך חור המנעול" [ניסוח של שדות]. הדרך יכולה להיות גם רשימה של ספרים שקראתי (או כמו אצל אוסטר, דירות מגורים וחבלות בגוף). אבל עמוק מזה, מהאופנים, טמונה החשיבות ההולכת וגדלה של עצם התיעוד, שבעצם תמיד היה חשוב לי (כמו שריבי ב"הנה אני מתחילה" של יהודית קציר כבר בגיל 14 רוצה לשמר את "אטלנטיס האבודה" של הילדות) אבל עכשיו זה בכ"ז שונה, תחושת החשיבות של התיעוד, של היומן, של הלספר ולהקשיב.

הכתיבה מבעד לגוף מעוררת טריגרים אחרים, למשל: אוסטר מדבר על הגעגוע לכך שפעם היה מותר לעשן במקומות ציבוריים ופתאום החזיר לי זיכרון מוחשי של עצמי, נערה, מעשנת בתחנות אוטובוס, מסתובבת עם קופסת סיגריות ומצית בתיק, כמה צעירה ודאי נראיתי אבל כמה הרגשתי בלבתית בעולם. כדרכם של צעירים. והוא פתאום הנכיח לי את עצמי.

זה קרה לי גם עם פנק, הוא תיאר את הקושי בילדות ללמוד לקנח את האף, ללמוד לנשוף, ונזכרתי שאני התקשיתי בזה עד גיל מאוחר יחסית, ופעם בביתה של חברתי (כשהיינו תלמידות בכיתה ב' או ג') אחיותיה העירו או צחקו עלי שאני עוד לא יודעת לקנח, ואני המנוזלת נורא ישבתי עם ראשי הענקי והשוחה והתרכזתי בדקירות במצח והתאמצתי כל כך להתאפק מלמשוך את הנזלת פנימה.

עוד משהו שהתחברתי אליו אצל אוסטר היה ההתייחסות שלו לדמותה של אמו:

"היא הייתה לך אם חמה ומסורה בתקופת הינקות ובשחר הילדות, וכל מה שטוב בך עכשיו, אילו צדדים חזקים שאולי יש בך, באים מן הזמן שלפני שאתה זוכר מי היית." גם אני מרגישה ככה ביחס לאמי, שמשהו בסיסי של חום, של התייחסות בוטחת אל העולם, בא לי ממנה מוקדם מאוד. (ואני זוכרת אותה "מעבירה לי שינה" בחדר מלון, כשחשבתי שלא אוכל להירדם, מגע ידה בידי, והשינה הכחולה.)

ועל הדברים שאינו יודע עליה, וכעת משמתה יהיה עליו להשלימם בכוחות עצמו – "אתה עצמך אינך יודע כמעט כלום. פערים רבים מדי, שתיקות והתחמקויות רבות מדי, עם השנים אבדו חוטים רבים מדי לתפור סיפור עקיב. אין אפוא טעם לדבר עליה מבחוץ. כל מה שתוכל לשמוע על כך צריך להיחלץ מן הפְּנים, מן הפְּנים שלך. הצטברות הזיכרונות והפרצפציות שאתה מוסיף לשאת בגופך."

ההדגשה היא שלי, והייתי מוכרחה להוסיף אותה כי עד עכשיו בקוראי את השורות האלה הן מרגשות אותי מאוד. ומסעירה אותי המחשבה על כל הידע שטבוע בַּפּנים שלנו ועוד לא למדנו לגשת אליו. עכשיו זה גם מזכיר לי ספר שקראתי שוב לאחרונה: את "יש ילדים זיגזג" של דויד גרוסמן, שם נונו משחזר מתוכו, מתוך דמו ממש, את אמו זוהרה שמתה כשהיה בן שנה.

בין השאר, הספר של אוסטר הוא שיר הלל לאשתו, סירי הוסטווט, ולקשר ביניהם. ואגב, מעניין שגם כאן הייתה נקודת השקה בין הספר של אוסטר לספר של פנק. כשקראתי את פנק חשבתי שמזמן לא נתקלתי בתיאור כל כך חיובי ונלהב של זוגיות ממושכת ביצירה ספרותית [זה היה לפני שקראתי את "ברכת האדמה" המופלא של קנוט המסון]. אך הוא, המספר אצל פנק, גם מעיר שאילו היה היומן יומן של רגשות ויחסים ולא של גוף, אולי היו מופיעים בו גם דברים אחרים, מריבות, התחמקויות, אכזבות, ואילו במישור של הגוף תמיד הייתה בינו ובין מונה אשתו איזו התאמה או הבנה שהתעלתה על כל זה; ואני חשבתי שאולי גם צורנית, משהו בז'אנר שפנק המציא, יומן גוף, מאפשר הסתכלות אחרת או סיפור אחר; כי הקונפליקט בעלילה (בשיעור ראשון במחזאות או תסריטאות הרי מלמדים שמוכרח להיות קונפליקט!) טמון ביחסים בין האדם ובין גופו ולא ביחסים בינו לבין הקרובים לו. גם זה מרתק: איך צורה אחרת של סיפור יכולה להשפיע על תכנים ואולי על תפיסת עולם.

אבל אצל אוסטר זה לא הז'אנר, כי מלכתחילה הוא הגביל את עצמו פחות מפנק. ועלי להודות שלאורך רוב שיר ההלל הזה נותרתי קצת מסויגת, ונראה לי קצת שהוא "משוויץ" ו/או "מתחנף" להוסטווט, שאולי באמת צווארה הוא היפה ביותר בעולם אבל לטעמי לא היה צורך לצטט גם את הפרוטוקולים שרשמה בישיבות ועד הבית כדי להראות את שנינותה...

אבל הייתה פיסקה אחת קטנה, שהותירה אותי משתאה ומלאת הערכה ומבינה את עומק החסד שזכו לו (או יצרו) השניים האלה. אוסטר קיבל את הבשורה על מות אמו כאשר אשתו הייתה אצל הוריה שלה, ונעדרה לכמה ימים. וכך כתב על הרגעים האלה:

"אתה מתגעגע אל אשתך, מתגעגע אליה יותר משהתגעגעת אליה אי-פעם מאז נישואיכם, מפני שהיא האדם היחיד המכיר אותך טוב דיו לשאול את השאלות הנכונות, שיש לה הביטחון העצמי והתבונה לדרבן אותך לחשוף דברים על עצמך שלעתים קרובות מתחמקים מהבנתך שלך."