העדשה

היא לא מתחת למזרן

אלא בגב

נעוצה בעור הרגיש

המווריד סביבה

מכאיבה

סופחת צער

תופחת

מקשה על התפעול השוטף

של הגפיים

רואה

כל הזמן רואה

אין לה עפעף

לו רק הייתה לה

שמיכת עפעף

להצטנף תחתיה ולחלום

צבעים ואהבה

יסמין (חלק אחרון, ולפניו לינקים לסיפור כולו)

לחלקים הקודמים:

ראשון

שני

שלישי

רביעי

חמישי

שישי

שביעי

שמיני

תשיעי

ד. יסמין

בלילה השלישי, ברגע שנרדם המלך כבר החליקה את רגליה אל הנעליים ועטתה את החלוק והלכה להמתין, מתוחה ומרוקנת, ליד עריסתו של בנה. והוא לא הופיע כבדרך קסם; הוא נכנס מבעד לדלת, עייף ועצוב. נראה שנעשה מוחשי יותר, אפשר היה לראות שהוא איש צעיר ותווי פניו קבועים פחות או יותר, והוא גבוה ודי רזה. הוא התקרב והושיט לה יד, וצער בעיניו.

"הלילה אקחנו."

"קח גם אותי, אני לא יכולה להיפרד ממנו. לא אכפת לי לוותר על הארמון, על האוצרות. לא אכפת לי כלום. קח את שנינו, אנחנו משפחה."

עיניו התרחבו. הוא לא ציפה לזה. אבל כעבור רגע נאנח. "איני יכול לקחת גם אותך."

"קח אותי," הפצירה, ליטפה את לחיו וכבר קרובה כל כך הייתה אל שפתי הדובדבן, אל נשימתו המתוקה. "או תישאר אתנו בארמון, אני אכין לך דירה סודית, המלך לא ידע. תוכל לראות את נהרו כל יום!"

"ואותך... בכל לילה..." הוא נשף אל שפתיה בערגה.

"כן," ליקקה את שפתיו ואחר כך נשכה והוא הצמיד אותה אליו בחוזקה.

"אי אפשר," לחש לתוך צווארה. "יש כללים. או שתאמרי את שמי, או שאקחנו ואלך."

כאב התשוקה פעם בה חזק כל כך שפחדה, כעת גופו על גופה והם מקלפים מעליהם את חלוקה ואת בגדיו, אבל אחר כך יותיר אותה טבועה בחושניותה שלה, והיא תשכח, והיא לא תציל את בנה...

וכשהיה בתוכה, קרוב מכל קרוב וזר מכל זר, והיא הביטה לתוך עיניו ושילבה אצבעותיה באצבעותיו והתמסרה לעונג שהוא ידע להעניק לה ולכמיהה שעורר בה, והדמעות נקוו בעיני שניהם, הפצירה בו, "תגיד לי...", ובעיניו עלה הנוגה.

"אור."

"מה?"

"קוראים לי אור."

הוא נשק לשפתיה בעדינות.

"אור..." טעמה את שמו.

"יסמין..." חייך אליה.

בבוקר התעוררה יסמין לבדה ליד עריסתו של בנה נהרו הישן. כשליטפה את לחיו של בנה והביטה בפניו השלווים ובשפתי הדובדבן הנרעדות מתוך חלום, הבזיק בה זיכרון של רגש אחר. ומעתה תהיה ספונה בתוך חייה בבטחה יחסית, אבל תמיד תתגעגע. אור שלי, התוותה בשפתיה בלי קול. ומתוכה שמעה את קולו עונה לה: יסמין.  

יסמין (9) - אחד לפני האחרון.

[לחלק הקודם]

היא חשה אל הספרייה ושם מצאה את מגילות הקלף שהביאו לה כשנהרו נולד, וקראה את כל השמות, וככל שקראה כן גבר ייאושה, היה נהיר וברור לה לגבי כל שם ושם שאין זה שמו, וככל שהמשיכה חשבה שלא ייתכן שהוא נקרא בשם רגיל כשמם של בני אדם רגילים, וחרדה גאתה בה, נהרו שלה אבוד.

ובלילה הוא שב ועמד ליד העריסה והיא עמדה והביטה בו, ולנוכח מבטו השואל הנידה בראשה בשלילה ובלעה את היובש הצחיח בגרונה, והוא השפיל מבט מאוכזב ואז הביט אל נהרו וחייך.

בלילה השני, נואשת, ניסתה לשחדו וליד עריסת בנה ניגשה אליו והסירה את חלוקה ולקחה את ידו החמה אל שדה, והוא נאנח וליטף והביט בה בערגה, בציפייה, אך משלא אמרה דבר סילק את ידו בעדינות, נישק את פטמתה וכיסה שוב את גופה בחלוק.

ביום השלישי, בלי לדעת מדוע, ואולי מתוך בדידות, הלכה לבקר את עלמה. את נהרו החזיקה בזרועותיה והלכה אל הכפר בשביל כמו בת העם, לא רצתה לבוא בכרכרה מפוארת מוקפת בפמליה של מלכה.

עלמה לא נישאה, וחזרה לגור בבית אביה כמו לא יצאה משם מעולם. עדיין נראתה כנערה ותלתלי הבקבוקים שלה קיפצו בעליזות. בהתחלה נראה שהיא חוששת לנהוג קרבה במלכה, אבל מתיקותו של נהרו, ורצונה של המלכה שיהיו קרובות כמו פעם ודבר לא יחצוץ ביניהן, חיממו במהרה את לבה והיא נעשתה לבבית כשהייתה.

"אני צריכה לשאול אותך משהו, על השלב האחרון," אמרה המלכה ופניה של עלמה נחתמו.

"סליחה, זה פשוט חשוב לי לדעת..."

"זה לא שאני לא רוצה לספר לך," אמרה עלמה. "אלא שאני עשיתי משהו שאסור היה לי לעשות, את מבינה, עשיתי דברים שחשבתי שהם חלק מהשלב האחרון אבל הם לא היו קשורים אליו באמת, ובגדתי, לכן המלך לא רצה בי."

"וידעת..."

בפניה של עלמה התחרה הפחד עם הסקרנות.

"את שמו?"

"בוודאי," נשפה עלמה בהפתעה, "בוודאי שידעתי את שמו."

והמלכה הניחה את ראשה על ראשו המתוק, הניחוחי, של נהרו והתעצבה אל לבה, כי רק עכשיו חשה כמה בלתי אפשרית היא השאלה, ואפילו חברה טובה כמו עלמה שהייתה פעם קרובה כל כך, בשר מבשרה, לא תוכל לגלות לה דבר פרטי כל כך, והלילה תצטרך לעמוד מולו לגמרי לבדה, ושום איש ושום דבר בעולם לא יוכל לעזור לה.

 [לקטע הבא - והוא האחרון]

יסמין (8)

[לחלק הקודם]

כשמלאו לנהרו שנה, וצורתו כבר צורת ילדון שתווי פניו ברורים והוא עומד זקוף ומתהלך ומדבר מעט, ערכו משתה נוסף, גדול וחגיגי. ולמלכה הייתה תחושה רעה. פחד עלום לפת את לבה. היא חשה שהמשתה יסמן את סופה של תקופה. "אולי לא נערוך חגיגה גדולה כל כך," דיברה על לבו של המלך. "אולי רק בחוג המשפחה? אני חוששת שכל הממלכה תראה ותחמוד את יופיו של בני... והרי יש גם אנשים רעים..."

"אנחנו מוכרחים לערוך חגיגה מפוארת. עיני כול נשואות אלינו," אמר המלך בנימה רכה ומשכנעת. "ואל תחששי מאנשים רעים, הרי הארמון שמור היטב!"

אבל יש אנשים שמסוגלים להופיע כך פתאום בלי לעבור את השומרים, כמעט אמרה המלכה ובעצמה לא הבינה מדוע עלתה בה המחשבה הזאת, ועל מה היא מדברת.

החגיגה נערכה ויופיו של נהרו סנוור את הכול. המלכה אחזה אותו בזרועותיה כמעט כל הערב, וכשיצאו כולם במחולות הסתחררה והוא בזרועותיה, כאהוב קטן. כה יפים היו המלכה ובנה שחייכו זה אל עיני זה, שכל הרוקדים סרו מדרכם ורק עמדו סביבם במעגל והביטו. וכאשר בסוף הריקוד הצטרף המלך אל המעגל הקטן שלהם ושלושתם התחבקו, היה אושרם שלם.

בלילה התעוררה המלכה לפתע כאילו שמעה רעש, אך שום קול לא נשמע. בתוך לאות הגוף המסופק שהרדימה אותה אחרי שהתעלסה עם המלך, ניעורו פתאום צביטות כמיהה שכבר שכחה, רסיסי זיכרונות שהפעימו והביכו אותה והיא מיהרה לדחותם מעליה. היא מיהרה לקום, את רגליה תחבה לנעלי הבית הצמריריות בחיפזון ואת החלוק עטתה על גופה תוך כדי הליכה, שנעשתה ריצה קלה, לחדר של נהרו.

כשהגיעה לשם כמעט פרח לבה מן החזה. ליד עריסתו של נהרו עמד איש. לא, נער. הוא נפנה אליה. איש. עיניו יוקדות. האם היא מכירה אותו? היא התקרבה בחשש והעיניים היוקדות התחלפו פתאום בעיני אהבה. "תתרחק מהבן שלי, אקרא לשומרים," אמרה בקול חנוק והתקרבה, לעמוד ליד נהרו, לחצוץ בינו לבין האיש, שאין לה פנאי עכשיו לחשוב מי הוא ומה הוא לה.

פניו של האיש נחתמו. "וממי את מבקשת זאת?"

"סליחה?"

"אל מי את מדברת? לא פנית אליי בשמי."

היא אבדה בפרוזדורים של אי-ידיעה. ומוכרחה היא להגיע, להגיע אל בנה.

"שלושה לילות, המלכה," אמר והתקרב אליה ולרגע גאה בה רחמה והיא נזכרה: אני אמות אם לא תיגע בי.

"שלושה לילות אתן לך לגלות את שמי, ובתומם אקח אתי את בני."

היא פתחה את פיה להזדעק, למחות, אך המבט שתלה בה – מבט תמים, סבלני, פתוח – האלים את כל מחאותיה. את בנו. נהרו, בנו.

 [לקטע הבא]

יסמין (7)

[לחלק הקודם]

בארמון ריננו שהמלך בחר לו את הנערה הבעייתית ביותר. ומה רע היה בעלמה! המלכה הייתה תמיד לא מרוצה, היו לה גחמות משונות וצריך היה להשיג בשבילה כל מיני דברים. למשל, אפרסק רך ועסיסי, ואת כל האפרסקים שהביאו לה – פסלה. וחם היה לה ותמיד היו הסריסים צריכים להשיב עליה רוח במניפה, וחשה לא בטוב והיו לה כל מיני חולשות.

והיא, לא אכפת היה לה מה אומרים עליה בארמון, עייפות כבדה כיסתה אותה כל העת כשמיכה אטומה, ונדמה היה שכל כמה שלא תישן, העייפות אינה מרפה. והטעם בפיה, מתכתי, ושום אפרסק בעולם לא יכול להמתיק את חכה.

כעבור כמה חודשים בצבצה בטנה מעט וכעת הייתה העייפות מענה פחות והיו גם תזוזות בבטנה והיא הייתה קשובה אליהן וכמו על כורחה הייתה מתחייכת כשחשה בהן, והמלך היה ממהר אליה ומניח יד על בטנה והם היו מחייכים יחד מתוך הבנה ושותפות. וגם כשנגע בה בלילות כבר ניעור אליו גופה אחרת, ככלי העונה לכלי אחר שכבר הסכין לנגן עמו יחד, וכוון לנגן אתו בסולם אחד.

בנה נולד בדיוק בזמן שחזו רופאי הארמון והמיילדות, ודומה שבא לעולם בדרך הקלה ביותר שבאפשר; אם כי בזמן הצירים הייתה עוקרת את עיניו של מי שהיה אומר לה כך. היא לא הבינה איך כתר המלכות, הארמון, המלך, אינם יכולים לגונן עליה מכאבים קורעים כאלה, כאבים של חיה הכורעת בשדה; כאילו נשלפה מתוך חייה - כריות המשי, המוזיקה השקטה, המשרתים - אל ג'ונגל פראי והיא לא תשרוד בו, לא תשרוד-

"הנה הראש!" קראה המיילדת, "תלחצי!" והיא לחצה את ידו של המלך וצרחה ואיכשהו זה התרחש, וזה לא היה אחרון הכאבים, אבל בכאבים הבאים כבר היה מונח על חזה תינוק שלם להפליא, שאצבעותיו הארוכות ושפתי הדובדבן שלו העירו בה זיכרון עמום, ומצחו הגבוה עורר בה השתאות: קטן כל כך, לפני רגע עוד שכן בתוכה, וכבר אדם שלם כל כך! והיא נישקה את המצח המוכתם בנוזל לבן ולא אכפת היה לה, הוא השרה עליה שלווה.

שלושה ימים באו היועצים אל המלך והמלכה ובידיהם מגילות קלף ארוכות שרשומים עליהן כל השמות בממלכה, אך המלכה פסלה את כל השמות, הם לא התאימו לבנה היפה. לבסוף, כשהיום השלישי נטה לערוב וגם המלך הסבלני החל להראות סימני קוצר רוח, אמרה המלכה: נהרוּ.

"סליחה?"

"אני רוצה לקרוא לבננו נהרו, כי כבר ברגע שנולד, פניו נהרו."

וכך היה, נסיך הממלכה נקרא נהרו, ומשתה השם שלו נערך ויום חגו נקבע, וברחבי הממלכה כבר החלו מעניקים את השם הזה, החדש והמשונה, לתינוקות שנולדו אחריו.

אורו של נהרו שטף את המלך והמלכה ורק לעתים נדירות הניחו למשרתים ולאומנות לטפל בו. כשהחזיקו אותו בזרועותיהם ירדה עליהם שלווה. ודומה שנהרו היה מלא אהבה, והוא שהרגיע וערסל והרעיף, ולא להפך.

 [לחלק הבא]