יסמין (אגדה בהמשכים) (6)

לחלק הקודם

ג. המלכה

כשהודיעו לה שהיא נקראת אל המלך, עלה בה חוסר סבלנות. מה לה ולמלך עכשיו, למי יש פנאי לחשוב כעת על המלך, כשנער הזהב שלה עזב אותה, והיא מחלקת את זמנה בין השתדלות לא לחשוב עליו לבין התמכרות לזיכרונות, בין כעס לבין השאלה, למה? ובזמן הנותר היא מבטלת את כל זה, הרי הוא יבוא גם הלילה, כרגיל, הוא לא יוכל שלא לבוא. ועכשיו היא צריכה ללכת אל המלך, ואם הוא יבוא לא ימצא אותה!

כל היום הכינו אותה הזקנות, חפפו את שערה, עיסו את עורה בשמנים ודיברו ביניהן בקולות מהוסים על המלך, על הכבוד שנפל בחלקה, והיא החליקה מבין ידיהן, מתוחה וקופצנית. "היא מתרגשת... אל תדאגי חביבתי, המלך יקבל אותך, הוא עייף מחיפושים," ניסתה אחת הזקנות להרגיע, והיא גלגלה את עיניה. אפילו לא אכפת לה שידעו שהמלך לא מעניין אותה, לא אכפת לה מה יקרה לה, מה יעשו לה.

ובערב, כשהלכה בין שני סריסים, נזכרה בעלמה שהלכה כך לפני כמה ימים שנדמו כנצח, ועלמה הגיעה עד כתפיהם אך היא הלכה אתם ראש לצד ראש, ולכסנה מבט אל הפנים החתומים.

הכניסו אותה לאולם גדול וסגרו מאחוריה את הדלת. בירכתי האולם ישבו נגניה של תזמורת קטנה, בגדיהם מעוטרים זהב, ולפניהם עמדה זמרת בסבר פנים רציני והמתינה לבוא הרגע שלה. המלך ישב מוגבה על גבי במה קטנה, על כס מלכות, עטוי גלימה לבנה. הוא נראה קטן. היא יכלה לראות רק את פניו ואת ידיו המבצבצות מתוך הגלימה, וידיו נראו קטנות וחלשות.

"רקדי," החווה בידו ומוזיקה החלה מתנגנת. היא לא הביטה במלך, אלא בנגנים ובזמרת, שכשהתחילה לשיר נהרו פניה אור בכל הצבעים. הם ידעו היטב ערגה מהי, ומהם תחנונים, מהו היופי המפואר שבתשוקה, וסיפרו אותם בכל צליל. והיא סיפרה אותם בגופה, בפיתולי גווה, בידיה הקוטפות שושנים מן השמים ומתוות גלים, באגנה המשרטט את סימן האינסוף, ולא הביטה כלל אל המלך, גם לא כשקרבה אליו בריקודה ושרטטה את הערגה אל מול פניו. כשסימן המלך שיפסיקו לנגן ויוציאו כל איש מעליו נותרה עומדת מולו, מתנשפת, וכשאסף אותה לתוך גלימתו הבהב גופה, נדלק כי גוף הוא גוף ומגע הוא מגע, וכבה כי לא היה זה הגוף הנכון והמגע הנכון, וכי ידיו של המלך היססו וההיסוס הרגיז אותה, ולשונו שגיששה אל פיה הייתה קרה ורכה מדי, אבל כשאחז בשדה נפלטה מפיה אנחה עמוקה והיא נצמדה אליו, והוא נרעד מהתרגשות, הפשיל את הגלימה והושיב אותה עליו על כס המלכות, והם נעו על הכס בשקט באולם הגדול, הדומם.

 [לחלק הבא]

יסמין (אגדה בהמשכים) (5)

לחלק הקודם

ואף על פי שהייתה דרוכה לכניסתו ולא הייתה בה מחשבה אחרת מלבדו, לא הבחינה שנכנס עד שעמד בחדרה, שוב כאילו תמיד היה שם, והיא התמתחה לעומתו בשמחה והוא היסס רגע, כמחכה למוצָא פיה, וצל קל שבקלים חלף על פניו כשהיא לא אמרה דבר והוא קרב אל מיטתה בלי אומר ודברים. הוא שכב לצדה והיא היססה רגע לפני שהתחילה לגעת בו, רפרפה סולם מוזיקלי ממותניו במעלה עמוד השדרה שלו בקצות אצבעות ואחר כך בשפתיים שטעמו את עורו השוקולדי, וכשנאנח וגופו ביקש את אצבעותיה ואת לשונה העֵזה יותר, וכל מה שהטביע בה אתמול עלה ממנה אליו, להיכתב מחדש כמכתב תשובה בעור החלק שניחוחו משגע.

הם נרדמו כששדיה צמודים אל גבו ושפתיה בעורפו וידה על בטנו החמה, שכמו הקרינה שמש לתוך כף ידה, ומכף ידה זרמה השמש הזאת לעורקיה. שמש נוזלית. זהב, מלמלה אל עורפו והוא הושיט יד לאחור וחפן את ישבנה והצמיד אותה אליו, והיא זעקה. קודם לא ידעה שהתשוקה מכאיבה. והוא נפנה אליה והיא פישקה את רגליה ככל שיכלה, כמה שיותר, כדי להפסיק את הכאב, ולבסוף אמרה בקול שלא הכירה, שדמה קצת לקולו עשיר הצלילים, "בוא אליי..." והוא ציפה רגע למילה נוספת, שלא נאמרה, ואז פסק, "עוד לא," והושיט את ידו המרפאת ללטף ולשכך והיא עצמה את עיניה. "תסתכלי אליי," תבע, והיא פקחה את עיניה בכוח ונאחזה בעיניו גם בזמן שעוויתות העונג השתלטו.

ולמחרת כבר לא רצה אל האולם בבהלה אלא הלכה בצעדים כבדים, אחוזה קורי שינה וקורי עונג, וזקופה, כאילו כבר עכשיו היא המלכה. וכל היום זכר גופה את העונג, ושביעות רצון מנומנמת רבצה על עפעפיה. היא עשתה את כל מה שהיה עליה לעשות כמו מתחת למים, ורק בשיעור הריקוד בערב התעוררה פתאום, ובפיתולי המותניים ותנועות הירכיים סיפרה את כל מה שקרה לה בלילה, ולפתע הייתה רקדנית, והעדר היכולת הטכנית הרכין את ראשו בפני הנפש שביקשה לה ביטוי.

ובערב, במיטה, נעשתה הציפייה מתוחה ומענה. היא לא ידעה למה, אך חשה שדבר מה השתנה. בה, באוויר שהתעבה, בתדרים שהקיפו אותה. וכשהוא הופיע, הרגישה את השינוי גם בו. חיבוקו היה נואש. "זאת הפעם האחרונה שלנו," אמר. "מה?!" נרעשה. "מה פתאום! אתה לעולם לא תפסיק לבוא אליי! אתה לא יכול!"

"אני אפסיק," הוא הדף את ידיה הנשלחות אליו, אבל מיד אחר כך התנפל עליה בנשיקות. "אני לא אבוא יותר."

"אתה תמות ולא תפסיק לבוא אליי," היא ניסתה לסטור לו, לצבוט אותו, והוא הצליח איכשהו לחמוק אבל פתאום חדר אליה, חלק ומטריף, והיא לא להתענג רצתה עכשיו אלא לריב, לכעוס, היא לא תיתן לו לצאת, היא לא תיתן לו לצאת לעולם... אבל לאט לאט כבשה אותה הנעימות שבערסול, וכל תנועה שעשה בה צבעה את קצות עצביה בדבש.

"אתה ממלא את כולי," לחשה לו.

"כולי בך," השיב לה בעיניים רטובות.

ואחר כך נשאר בתוכה ללא תנועה ודמעותיו זלגו על לחייה והיא ליטפה את ראשו, מתחזקת בתחושה, באמונה, שהוא ישוב אליה, שלא יוכל שלא לשוב.

"תשאלי אותי..." התחנן בקול חנוק לתוך כתפה, "תשאלי." והיא לא הבינה וכשהרים את ראשו הביטה בעיניו בשאלה ונישקה את שפתיו בחום אך הוא הבין שלא יזכה לגאולה שהוא מחפש ושפתיו היו קפוצות וללשונה המגששת לא נפתח הפתח. "אני לא אבוא יותר," חזר, "זאת הפעם האחרונה."

לחלק הבא

יסמין (אגדה בהמשכים) (4)

לחלק הקודם

ב. הוא

היא התעוררה מאוחר והתמתחה, רגע תרה את ארץ התחושות החדשות והנעימות בכל חלקי גופה, ואז אחזה אותה בהלה, הרי היא מאחרת, ואין לה מושג מה השעה, והיא התלבשה מהר ורצה אל האולם הגדול, קלה מדי וגם נוכחת מאוד, כאילו צמח גופה בלילה לארבע כנפי תבל, רגליה נטועות חזק יותר בקרקע וגם ראשה קרוב יותר אל השמים וגם משני צדיה היא נמשכת אל קצותיו של העולם. הנערות ישבו שם, רוקמות ואורגות ותופרות, כל אחת במלאכתה, והמורה המשגיחה חייכה אליה כאילו לא איחרה, ולרגע, רק לרגע, חצתה את ראשה המחשבה שהמבחנים כבר התקיימו, והמלך דחה את עלמה מעליו, ומי כעת המועמדת? עד מתי יהיו שם כולן? 

אבל אף אחת מהנערות לא העלתה את הנושא, ובצהריים הלכו אל חדר האוכל וסעדו, ודיברו זו עם זו בנעימות, רק שקטות מעט יותר מהרגיל, והיא ישבה ושוחחה וחייכה ונשטפה באור מן החלונות הגדולים, ומדי פעם בלי הזמנה תקפו אותה רסיסי זיכרון מן הלילה, האצבעות המחוטבות שרפרפו על שדיה ואחר כך אחזו חזק, הנשיקות הקטנות המתוקות באחורי ברכיה, הלשון שליקקה את אצבעות רגליה וכאילו רחצה ומירקה את כל-כולה, ובאותו רגע התמלאה אור ודימתה לעצמה שכפי שהיא כרגע, היה נפתח לפניה ים סוּף...

ועם ההיזכרות התכווץ רחמה והמו מעיה כאילו הוא נוגע בה עכשיו, הבחור ההוא, הנער, האיש, מה הוא בכלל, פה דובדבן, עיניים יוקדות, נפשה בכפו, זר ומוכר.

האם יבוא שוב הלילה? שאלה את עצמה, אני אמות אם לא יבוא, חלפה בה מחשבה מוזרה והיא צחקה בתוכה כי כלל לא הרגישה כך, הרגישה כחתולה שבעה ושאננה ולא היה לה שום ספק שיבוא, ושום חלק בה לא זכר מהו מוות ומהו ייאוש. ובכל זאת חלפו בה המילים.

אבל כשהגיע סוף סוף הלילה, מהר ולאט, והיא שכבה במיטה ובועות התרגשות מתפוצצות בה, כבר התקשתה לחכות ותהתה איך הייתה שאננה כל כך, ולרגע ביקשה לשכוח אותו, לשכוח את כל הערגה הזאת ושוב לישון בשלווה בין סדיני הסאטן בלי דאגה של ממש מלבד גחמותיו של מלך ערטילאי. אבל עוד היא מבקשת להשתחרר ממנו והיזכרויות חטופות שוב כיווצו את רחמה: החיבוק האמיץ שאסף את כל כולה אליו עד שחישבה לטבוע בגופו החם, שאת ריחו שאפה מלוא ריאות ורצתה עוד, השפתיים המלאות שרפרפו על צווארה ובטוב לב אכזרי מצאו בדיוק את הנקודות שנשיקה בהן תצית עוד בעירה ועוד אחת. ואיך הבריש באצבעות את שערה וכמו השיב אותו לחיים אחרי שקמל מגעגועים לעלמה, ומלמל לעצמו בהשתאות: "זהב..."

 לחלק הבא

יסמין (אגדה) (3)

לחלק 1

לחלק 2

כשראתה את הדמות בחדר, פתאומית אבל כאילו הייתה שם תמיד, חשבה לרגע שגעגועיה לבשו צורת אדם; מחשבה אבסורדית, אבל עד שהתעשתה, לא הספיקה להיבהל כפי שאמורה להיבהל נערה שרואה פתאום גבר בחדרה בארמון שיש בו רק נערות, סריסים, נשים זקנות ומלך רחוק אחד. והאומנם היה גבר? משהו מתעתע היה בדמות, כאילו לא יכלה לקבוע אם איש הוא או נער, גדול או קטן, הכול בו השתנה בלי הרף ורק עיניו השחורות יקדו ושפתיו האדומות חייכו אליה והיא, בלי משים, השיבה חיוך.

"איך נכנסת לכאן?" שאלה כשהצליחה לבסוף למצוא את קולה. הוא התקרב אל מיטתה ודווקא כשעמד קרוב יותר שוב נעשתה מבולבלת, לא יכלה לומר מה גובהו ואם הוא שמן או רזה, אך הוא עדיין ריתק אותה בשחור עיניים ובאדמומית שפתיים. "זאת לא השאלה הנכונה," השיב בקול קטיפה מתנגן שבכל הגה מהגאיו היו צלילים אינספור, והושיט את ידו אל פניה. אני אצרח אם תיגע בי, אמרה בלבה, אך הוא קירב את אצבעותיו אל לחייה באיטיות רבה כל כך, שעד שנגעו בה האצבעות הארוכות, המחוטבות, כבר כמעט יצאה נפשה שייגע כבר, וגב ידו ליטף את לחייה בעדינות שלא ידעה כי יֵשְנה בעולם, והיא חייכה חיוך מופתע וראתה את חיוכה משתקף בפניו. כעת נראה כמו ילד. "את רוצה לשאול שאלה אחרת?" שאל קולו המתנגן והייתה בו כמיהה, והיא הביטה בו באלם, אובדת בליטוף אצבעותיו את לחייה, והוא נאנח אנחה קלה של אכזבה, אך מיד התעשת ונראה שקרא את הערגה ההולכת ונצברת בה לליטופו, ואצבעותיו החמות שרטטו שביל מלחייה אל פיה, וכרית אצבעו הרכה ליטפה את שפתיה, וכשהחליקה אצבעו וחדרה וליטפה את לשונה הופתעה שוב, מהאש שניצתה בה, מכל הדלתות שנפתחו בגופה אליו, מזה שכבר לא היה אכפת לה כלל כיצד נכנס, מזה שהיא כבר בוטחת בו לגמרי, כמו ציפור בתוך כף יד.

 לחלק הבא

יסמין (אגדה בהמשכים) (2)

[לחלק הקודם]

בלילה לא באה עלמה לחדרן המשותף ולראשונה זה זמן רב הברישה את שערותיה בעצמה, בתנועת זרוע ארוכה וחסרת תוחלת. ארוך מדי השיער שלי, חשבה. אבל המלך אוהב שיער ארוך. ואיפה עלמה? הרי ראתה שהיא עברה את כל המבחנים.

למחרת ראתה אותה רק בארוחת הצהריים, עלמה נראתה בסדר, שמחה, ועורה חלק כאילו משהו שטף אותה, וכשמיהרה אליה וחיבקה אותה נדפה ממנה חמימות מושכת, כמו מֵחלת קינמון שעלתה מן התנור.

"בערב הודיעו לי שעברתי שלב ואני מועמדת לחתונה עם המלך," לחשה לה. "מצטערת שלא יכולתי להודיע לך."

"אבל מה זה אומר? מה קורה בשלב הזה?"

על פניה של עלמה חלפה אותה הבעה מסתורית שלבשו המורות כששאלו אותן על השלב האחרון.

"לא משנה," נרתעה ממנה בעלבון שלא הצליחה להסוותו לגמרי, העלבון הכרוך בתזכורת שעלמה אינה בשר מבשרה או איבר מאיבריה, אלא אדם אחר, אחר, אחר, ואל תודעתה לא תוכל להבקיע.

עלמה לא שבה עוד לחדרן המשותף, וכשהתראו בחטף במשך היום נראתה מוצקה ונוכחת וקשורה מאוד לאדמה, ועם זאת רחוקה מאוד.

כעבור שלושה ימים רחצו את עלמה וסכו את בשרה בשמנים והלבישו אותה בתחרוֹת ומלמלות והוליכו אותה אל חדר המלך. היא ראתה את כל זה מרחוק, רק לזקנות ולסריסים התירו להתקרב, וראתה את גבה של עלמה כשהלכה בין שני הסריסים הגבוהים, ולרגע נטתה מעט אל אחד מהם ותלתליה הקופצניים דגדגו את זרועו החשופה.

כשחזרה מארוחת הבוקר ראתה שחפציה של עלמה נארזו ומיטתה חשופה וריקה. המלך אמר "מוצא", כלומר "מוצא אני את האישה מר ממוות", ולא "מצא" ("מצא אישה מצא טוב") ועלמה נשלחה הביתה בבושת פנים. והיא, בלבה החלה מתגבשת טינה כלפי המלך הזה: כיצד יכול היה לדחות את עלמה המתוקה, הקינמונית? כעת לא רצתה כל כך שיבחר בה (ואף על פי כן, לא יכלה שלא לחשוב שהיא שונה מעלמה, גבוהה ממנה ובהירה ולא ילדותית כלל, ואולי אם דחה את עלמה היא עצמה תישא חן).

רק משעזבה עלמה, הבינה עד כמה הייתה נוכחותה ארוגה בחייה. ירד עליה שקט קר, אף על פי שדיברה עם המורות, עם החברות האחרות, ובלבה נחצבה ריקנות במידות גופה הקטן ותלתליה הקופצים של חברתה. קל כל כך להיקשר וקשה כל כך להתיר, חשבה. ובייחוד בלילה, כשכיבתה את האור ושכבה לישון בחדרה הריק, הייתה העצבות עזה ומרוכזת וגוש הצער פעם בגרונה אך לא התמוסס לדמעות. לראשונה לא מצא גופה מנוחה בין סדיני הסאטן והיא התהפכה מצד לצד.

 [לחלק הבא]