"מצחיקונת" ועוד כמה עניינים

משדרים עכשיו בכבלים את "מצחיקונת" עם ברברה סטרייסנד, אחד הסרטים האהובים עליי (לפחות החצי הראשון שלו - עכשיו אלה כבר 45 הדקות האחרונות והמעיקות). אני רוצה לכתוב כמה דברים על הסרט אבל עוד לפני כן - לאחרונה מדי פעם קורה משהו שמזכיר לי כמה אהבתי פעם קולנוע, והייתי רואה סרטים מסוימים שוב ושוב. בתגובה לפוסט הקודם הזכירה רייצ'ל את אחד הסרטים האהובים עליי - "הבוגר", ולא מזמן התברר לי ש"ורטיגו" הוא אהבה משותפת שלי ושל אסף.

את "מצחיקונת" הכרתי בעל פה. הוא מין סיפור סינדרלה: פאני ברייס, נערה יהודייה לא יפה אבל זמרת וקומיקאית בחסד שמצליחה בשואו-ביז נגד כל הסיכויים וגם מתחתנת עם מהמר חתיך וחלקלק (עומר שריף). אחר כך הוא עושה לה כל מיני בעיות וזה כבר חלק פחות מעניין של הסרט. מה שמושך מאוד בדמות של פאני-ברברה סטרייסנד, מעבר להזדהות האוטומטית עם האנדרדוג או במקרה זה הבחורה-המוכשרת-אך-לא-יפה (שטויות, אגב. סטרייסנד יפה להדהים בעיניי) הוא איזשהי כנות, תום ילדי, רגשות חשופים (בדיוק טל ואני דיברנו הבוקר על הקסם שבתום ובמבוכה של גיל ההתבגרות). אמנם היא מגינה על עצמה באמצעות הומור, אבל בכל זאת היא עונדת את הלב על השרוול ואפשר לראות בדיוק מה היא מרגישה, בעיקר כלפי ניק (עומר שריף). ברגע שהיא רואה אותו היא פולטת: "Gorgeous" והמבטים שהיא נותנת בו הם מבטים של תשוקה חשופה, תשוקה של מישהי שעוד לא יודעת להגדיר רגשות כאלה. חציו השני של הסרט, כשהיא כבר קצת יותר מבוגרת ומשופשפת, מאבד הרבה מהקסם. יפה שבתוך הסרט עומר שריף הוא כביכול המקסים - הוא היפה, השרמנטי, זה שנשים חושקות בו - אבל מבחינת הצופים הוא אך ורק סיידקיק חיוור. פאני-ברברה, שמביאה את עצמה כפי שהיא, בשילוב שובה לב של ביטחון מופרז ואפס ביטחון, בקול נפלא ועיניים דובבות, היא המרכז, הכוכבת.

אני יודעת שרבים לא אוהבים את סטרייסנד (אני מתה עליה). קשה לי להסביר גם לעצמי איך מישהי כל כך מנייריסטית משדרת כל כך הרבה אמת, אבל עובדה שזה ככה. אגב, שמ"ג (שרה מישל גלר, היא "באפי") מאוד מזכירה לי אותה גם במראה וגם במשחק. יש סרט אחר של סטרייסנד שאני מתה עליו ולא מצליחה להשיגו - אם מישהו יוכל לעזור אשמח נורא: הסרט נקרא On a Clear Day You Can See Forever. זה מחזמר, ובו איב מונטאן (!) משחק מהפנט שברברה סטרייסנד באה אליו כדי שיעזור לה להפסיק לעשן. ההיפנוט מחזיר אותה לגלגולים קודמים ובהם היא לובשת כל מיני דמויות בכל מיני תקופות, וזה מזמן הזדמנות לכל מיני שירים, כמובן.

עד כאן בענייני קולנוע. חוץ מזה קראתי ספר מקסים ומענג - "שבוע המכשפות" של דיאנה וין-ג'ונס. לכל מי שהיה פעם בכיתה ו' וזוכר כמה זה קשה (אבל הספר לא קשה לקריאה אלא כאמור מענג).

חוץ מזה החיים נורא יפים - יום שישי, שמש, איש אהוב וחתול וחברים בעלי לב מבין - מה עוד אפשר לבקש?

הרהורים על הורים, וגיום שולתתת1

ראיתי עכשיו את הסרט אהבת אב עם ז'ראר דפרדייה ובנו גיום. הסרט לא קל בכלל (לא מה שהייתי צריכה להתפנקוּת מצוננים בבית), וגם לא ממש טוב, אבל יש בו משהו. רק תקצירון: דפרדייה הוא ליאו שפרד, סופר שזוכה בפרס נובל ויוצא על אופנוע לסטוקהולם לקבל את הפרס. יש לו בת, וירג'יניה, שמקדישה לו את חייה, ובן, פול (גיום), שאין לו קשר אתו. פול נוסע בעקבות אביו, בדרך קורית תאונת אופנוע ובמשטרה חושבים שליאו מת. פול מנצל את ההזדמנות לכמה בירורים עם אביו.

שלא כמו בסרט אמריקאי, אין פיוס. ליאו הוא הורה מאוד מתסכל: הוא מבטל את הטראומות של ילדיו במחי יד ("כל החיים תבכה כי השארתי אותך חמש דקות על הכביש הראשי?") ולא לוקח אחריות. הוא גם לא מגלה שום אהבה לילדיו - לא לבן המורד ולא לבת שעושה הכל כדי לרַצות אותו. ובכל זאת פול עובר איזה תהליך ומתחזק; הוא אומר לאביו את כל מה שרצה לומר, גם אם אביו לא רוצה לשמוע, ומבין שהוא הרבה יותר חזק מאביו. בסוף נראה שנוצרת גם איזו ברית בין האח לאחות.

מרגש שז'ראר וגיום דפרדייה, שהדמיון המשפחתי ביניהם בולט, משחקים אב ובן. גיום מתגלה כשחקן טוב לא פחות מאביו והוא גם כריזמטי ומקסים עם אף סירָנו לתפארת (אני מתה על זה).

האב בסרט הוא מוקצן מאוד, ובכל זאת הסרט מעלה שאלה חשובה: עם האחריות הרבה שיש להורינו על מה שעשו ולא עשו בילדותנו, ואיך שזה עיצב אותנו, באיזו נקודה זה נגמר ומתחילה האחריות שלנו? להתעמת חשוב, ואם ההורים לוקחים אחריות זה נהדר, אבל יש שלב שבו אנחנו מוכרחים לבנות את עצמנו. לא להעניש אותם בכך שנעניש את עצמנו (כמו שעושה וירג'יניה בסרט), אלא לפרוח, גם אם לשם כך מוכרחים להרפות מעוולות העבר.

סוף סוף

ראינו את "צ'רלי בממלכת השוקולד". ג'וני דפ משחק שם ממש נהדר, והוא בכלל מרתק בדרכו האנדרוגינית. (ולמרבה התמה - דומה לג'ניפר סונדרס מ"פשוט נהדרת"). אבל הפתעה אחרת מקסימה הייתה לי שם - סבא של צ'רלי היה דייוויד קלי, ששיחק ב"מלון של פולטי" את או'ריילי, הבנאי האירי הגרוע.

"Well, to be perfectly honest, Mrs. Fawlty, I like a woman with spirit!"

(לא, אם לא ראיתם זה לא אמור להצחיק אתכם...)

כמו כן, גם את אחת הסבתות, ג'ורג'ינה, גילמה שחקנית שמוכרת לי מאוד. אני צריכה להיזכר מאיפה. 

הסרט, אגב, טוב, אבל אם הייתי רואה אותו כילדה הוא היה מפחיד אותי נורא. די מזעזע מה שקורה לילדים שם ואיך שאף אחד לא עוזר להם. וצ'רלי ילד טוב עד מוות וההורים שלו (p...p...) עלובי נפש.

לא נורא, לא נורא, זה רק סרט, ואף מוצלח. לילה טוב.

"המין היפה". באמת יפה.

אחת הדמויות שאני הכי אוהבת בתיאטרון היא רוזלינד ב"כטוב בעיניכם" של שקספיר. אישה שמתחפשת לגבר שמתחפש לאישה, וצריך לזכור שבימיו של שקספיר את הדמות הזאת היה משחק גבר. לפני שנים זכיתי לראות הפקה מדהימה של המחזה הזה, בביצוע קבוצת תיאטרון בריטית שנקראת Cheek by Jowl, עם שחקנים גברים בלבד. אדריאן לסטר, ששיחק את רוזלינד, היה גבר שחור גבוה, אולי שני מטר. עד סוף ההצגה כבר לא ידענו בכלל אם הוא גבר או אישה, אבל מה שבטוח - הוא היה סקסי בטירוף.

בסוג הזה של תעתוע עוסק הסרט המקסים "המין היפה" (Stage Beauty), שהספקתי לראות אותו פעמיים - בקולנוע וב-hot vod. הוא מתרחש באנגליה בתקופה ההיא, שבה גברים משחקים תפקידי נשים. נד קינסטון (בילי קרודאפ) הוא שחקן שתפארתו על דזדמונה שלו, ויש לו הקסם הזה של אדריאן לסטר - הוא חמקמק כמו שיכול להיות רק מי שבעצמו לא יודע מי הוא, ונחשק גם כגבר וגם כאישה. מריה (קלייר דיינס) היא המלבישה שלו. היא מאוהבת בו, והוא שקוע בעצמו מכדי לראות את זה; מריה מתחילה לשחק גם היא, רק כדי להתקרב אל אהוב לבה דרך עשיית הדבר שהוא עושה, ויוצא שהיא גורמת למפלתו - בעקבות התקדים שלה נשים עולות על הבמה, ונד קינסטון נעשה לא רלוונטי. אבל המפלה שלו היא בדיוק מה שהוא צריך כדי ללמוד ענווה, להתחבר לעצמו ולגלות גם את הגבר שבו.

קודם כל, הסרט מענג כי הוא קליל ותיאטרלי וסקסי והשחקנים יפים ומקסימים. יש בו רמיזות מיניות דו-משמעיות שנונות כמו:

If you try to grow your part, you'll find the role has been cut, ושנינויות סתם, כמו כשמריה מנסה להתנצל לפני נד ואומרת: "אני יכולה להסביר את הכול!" ונד שואל: "למה, את פילוסופית?"

חוץ מזה הסרט עוסק בכמה סוגיות רציניות, של זהות ומגדר ומקצוענות אליטיסטית מול פופוליזם. וכמובן, כשמדובר על תקופה שבה אסור לנשים לשחק בתיאטרון, קשה שלא לחשוב על פמיניזם.

ההגמוניה הגברית בתיאטרון מרגיזה, ובאופן אוטומטי הצופָה נוטה להזדהות עם הנשים; אבל הבעיה היא שהמשבר של קינסטון, המקצוען שהקדיש שנים ללימוד וויתר על גבריותו ועל ילדות נורמלית, נוגע ללב, והנשים שמתחילות לשחק בתיאטרון בבירור אינן מקצועיות (שהרי לא הייתה להן הזדמנות לעבור הכשרה). את כל המהפך מניעה בעצם פילגשו של המלך, נערה פשוטה שהייתה פעם מוכרת תפוזים. מצד אחד, יופי! למה שגברים אריסטוקרטים יניעו את העולם? ומצד שני, למה שאיזו פרחה תגרום למפלתו של אמן רציני כקינסטון רק מפני שאצל המלך, על פיה יישק דבר (תרתי משמע)? 

העיסוק בזהות המינית ודרכה בזהות בכלל עומד במרכז הסרט, והוא מאוד נוגע ללב. כל היריבות בין נד למריה וגם אהבתה ומסירותה אליו מתגמדות לרגע כשההשניים נהיים פשוט שני מתבגרים סקרנים, והיא מבקשת ממנו להדגים לה מה גברים עושים עם גברים, ועם נשים. ("ומי אני עכשיו? - את האישה. ומי אתה? - האישה. לא, הגבר...") למרות כמה הכללות טיפשיות ("גברים מרגישים יותר מדי", "שום אישה לא הייתה מתה ככה! אישה הייתה נלחמת!") זה סרט מקסים ומעורר מחשבה, ומומלץ עד מאוד. (אגב, גם רופרט אוורט מופיע שם, והוא מצחיק ממש).

ועוד הרהור בשוליים: מעניין ששני השחקנים הראשיים אמריקנים. הבריטים הולכים בשנים האחרונות בכיוון של שחקנים לא כריזמטיים, אולי כדי להדגיש את הפער בינם לבין הוליווד המעוותת. האם ייתכן שלא היה אפשר למצוא באנגליה שני שחקנים מתאימים? בכל מקרה, קרודאפ ודיינס (שהייתה אנג'לה המקסימה בסדרה המצוינת "אלה הם חיי" שנגדעה בדמי ימיה) עושים עבודה מדהימה, שניהם. לא אכביר עוד מילים. תראו את הסרט בעצמכם ותתענגו.

אומרים לנו שיש תיאטרון אחר

פרויקט שהולך ונרקם ושעוד מוקדם לדבר עליו הביא אותי אתמול בערב להצגה "פרידה מדון ז'ואן" של תיאטרון מיקרו באולם הקטן של החאן. תיאטרון מיקרו מורכב ברובו מעולים מרוסיה, והוא ירושלמי (גאווה!). טקסט ההצגה היה שילוב של טקסטים שונים, מהמחזות של טירסו דה מולינה ומולייר - המוכרים - ועד טולסטוי (ידעתם שהוא כתב על דון ז'ואן? אני לא) וקזקוב -סופר אוואנגרדי שחי בסוף המאה ה-20 (לפי התוכנייה), וחשוב לא פחות - טקסטים משיר השירים.

אוי, היה נהדר. כבר שנים נדמה לי שאני לא אוהבת תיאטרון, אבל האמת היא ש(בדרך כלל) אני לא אוהבת איך ששחקנים ישראלים אומרים טקסט. משהו צורם לי, ההטעמה במשפטים לא נשמעת לי נכונה. אולי בגלל ההיסטוריה המפוארת של הבימה-גבימה יש לי התניה כזאת שברוסית זה נשמע יותר טוב; לא יודעת, אבל העובדה היא שהשחקנים של מיקרו, במבטא הרוסי שלהם, נשמעו לי פי אלף יותר טוב. אבל זה לא רק המבטא: הייתה שם עבודה קולית משובחת, ועבודת גוף על גבול האקרובטיקה, ושימוש יצירתי עד אין קץ בתפאורה די מינימלית. והיה גם שימוש גאוני בשיר השירים, כשהטקסט הוא-הוא הפיתוי; דון ז'ואן שומע את הנשים אומרות את הטקסט, מצטרף אליהן, ואז כבר לא צריך להסביר מהו הדבר שמושך אותו אליהן.

היה שימוש גם במוזיקה (של מוצרט ורוסיני), השחקנים המדהימים האלה גם שרו נוסף לכול. ודון ז'ואן עצמו (יפים ריננברג) היה כריזמטי כפי שהוא מוכרח להיות. (גם רפאל מוסן-לוי, בכמה תפקידים, היה מדהים במיוחד.)

ערב מענג, וכמו שציין בן זוגי הייתה הקלה רבה גם בהצגה ב(מתחם ה)חאן שלא עוסקת בפוליטיקה ולא שולחת רמיזות אקטואליות ורלוונטיות. פשוט תיאטרון, על ההיבט הבידורי שלו ועל ההיבט האמנותי, המנסה להבין את העולם והאדם. נהדר.