להיות אחד 16

הקשר ביני לבין תומר נקטע באחת. ניכור מושלם. יעלה הייתה בהודו; התגעגעתי אליה מאוד והתכתבנו רבות. עודד גם הוא לא היה בקשר עם תומר, אבל ענת דיווחה לו בפרטי פרטים על יחסיה אתו, ואני לא הצלחתי להתאפק ולהיגמל מהגלולה המרה הזאת של שמיעת התיאורים המפורטים מעודד. באי-מיילים להודו סיפרתי גם ליעלה איך התנפל תומר על ענת בתשוקה ורצה לשכב אתה כל לילה; איך ליקק את כל גופה בלי מעצורים ובלי להיגעל משום חלק בה; איך הרים פתאום את הרגל שלה וחדר אליה באבחה אחת והיא כמעט גמרה בו במקום.

כולנו סבלנו מהדיווחים האלה: עודד קינא לענת, אני קינאתי לתומר, ויעלה אולי תהתה למה עם ענת הליבידו של תומר יותר עקבי. אבל משלושתנו, רק ליעלה היה הכוח להיגמל: בעדינות כתבה לי שהיא מעדיפה שלא לדעת פרטים על ענת ותומר, והיא חושבת שאולי כדאי גם לי ולעודד להפסיק להתעדכן בהם.

כיבדתי את רצונה, אבל עודד ואני המשכנו: שעות על גבי שעות היינו דשים בפרטי סיפוריה של ענת, ולילה עצוב אחד גם קרה ששכבנו, שנינו מנסים בכל כוחנו להתעלם מזה שאנחנו אחד עם השני, לדמיין שעודד עם ענת ואני עם תומר. זה היה עלוב ועצוב וכשקמתי שנאתי את עצמי. מתוך הסכמה שבשתיקה לא חזרנו על המעשה וגם לא דיברנו עליו.

את הסיבות לפרידתם חשפה ענת פחות מאשר את חיי המין שלהם. עודד אמר שהייתה מאוד מעורפלת בשאלה מי יזם את הפרידה ולמה, והוא הצליח לחלץ ממנה רק שהיא "לא חושבת שלתומר באמת היה אכפת ממנה".

הרגשתי טיפשה וחלשה, ובכל זאת התעוררה בי תקווה. עכשיו שהוא שוב פנוי, אולי יתגעגע אליי ויחדש את הדבר המהוסס והלא ברור שהתחיל בינינו.

"את לא מתקשרת אליו," איים עליי עודד. "איפה הכבוד העצמי שלך? חכי שהוא יתקשר, לעזאזל אתך."

התחלתי לגמגם משהו – זה לא שאני מעוניינת בתומר, אני רציתי לנחם אותו על הפרידה, הוא הרי האקס של יעלה... אני עצמי לא ידעתי מה אני אומרת, אבל עודד רק חייך ואמר, "זה לא שאת ותומר כמו אח ואחות, זה את ויעלה, אתן הרי תאומות סיאמיות, אפילו האהבות שלכן משותפות. אם לה אין בעיה עם זה, אז גם לך לא צריכה להיות. אבל את לא מתקשרת אליו, כי הוא מניאק." סיכם.

פעמים רבות הייתה אצבעי קלה על המקשים, אבל התאפקתי ולא התקשרתי. כבר לא היו לי שיעורים באוניברסיטה, וככל הידוע לי גם לתומר לא היו. הייתי צריכה רק לסיים את עבודת התיזה, ולצורך זה ביקרתי לפעמים בספרייה, ובכל פעם שהייתי שם הסתכלתי על סביבותיי וחיפשתי אותו.

שמעתי שהוא עובד עכשיו במשרד יחסי ציבור. אני הייתי מנחה בחוגי דרמה לנוער ועבדתי בעיקר אחרי הצהריים, ובבקרים עבדתי על התיזה שלי. נדמה שהפסקתי לפגוש גברים, שההזדמנויות לקשר חדש נמוגו, אבל האמת הייתה שמהרגע שיעלה עזבה את תומר לא הרגשתי פנויה.

ביום שבו הגשתי את עבודתי סיפרה לי מזכירת החוג שגם תומר הגיש את העבודה שלו היום. "בדיוק החמצת אותו," חייכה אליי. "אתם חברים, לא? זכור לי שהייתם חברים טובים."

"כן, חברים טובים," חייכתי בחזרה ונישאתי החוצה על כנפי ההגדרה שלה, ובלי לתת לעצמי דין וחשבון הוצאתי את הטלפון הסלולרי מהכיס וחייגתי אליו, אל החבר הטוב שגם הוא הגיש תיזה היום.

"תומר? היי, זאת טולי."

"טולי, מה נשמע." לא הייתה דרך לדעת אם הכיר את קולי או לא, ובהחלט הייתי רוצה שיישמע פחות אגבי ויותר שמח.

"הגשתי עכשיו את התיזה, ושמעתי שגם אתה הגשת את שלך היום."

"כן, סוף סוף..."

"חשבתי שאולי נצא יחד לחגוג את סיום הלימודים."

"רעיון טוב. רוצה להגיע אליי בערב? אז נוכל כבר להחליט לאן הולכים ומה עושים. פשוט אני פה באמצע העבודה..."

"אוקיי, סליחה..."

"אני שמח שהתקשרת," הקפיץ את לבי פתאום. "נתראה בתשע, נגיד?"

"בסדר."

"ד"ש לעודד. נשיקות."

שוב הנשיקות האלה, בנימה הכי אגבית שאפשר.

ככל שהתקרבה השעה היעודה הרגשתי מתוחה יותר. אולי לא אבוא, חשבתי לעצמי. שגם הוא יחשוב עליי קצת. אם הוא לא כל כך רוצה, למה שאשפיל את עצמי. אבל רציתי לראות אותו. לא יכולתי לוותר על זה. גמרתי אומר שאם גם הפעם לא ארגיש שהוא רוצה אותי, אוציא אותו מחיי לנצח.

להיות אחד 15

בימים הבאים חייתי את חיי כרגיל במשך היום, ובלילות באתי אל תומר וישנתי אתו. ליתר דיוק, הוא ישן בזרועותיי ואני שכבתי נים ולא נים. בבקרים הייתה זרות, ניכור. והייתי כל כך עייפה בימים, שהרגשתי כמיתר העומד לפקוע.

יעלה התקשרה אליי כל יום, להוטה להתפייס, נחושה לשמור על הקשר, מאושרת ומלאת אהבה אליי. סיננתי את שיחותיה אבל פעם אחת עניתי בכל זאת. סיפרתי לה על הלילות עם תומר והיא לא אמרה דבר. כעסתי גם על עודד, ששמח בשבילה ואמר שירדן הרבה יותר טוב לה מתומר, וגם לא התאמץ מאוד להסתיר את סלידתו ממה שקורה בין תומר לביני. "שטויות, אנחנו כמו אח ואחות," נזפתי בו. הרגשתי שאיש לא יוכל להבין את הקשר המיוחד שיש ביני לבין תומר.

למסיבת הפרידה שערך עודד לפני נסיעתם של יעלה וירדן להודו כמעט שלא באתי, גם לא הייתי בטוחה שיעלה תרצה שאבוא, אבל עודד טען שהיא אמרה לו מפורשות שכן. ותומר עמד על כך שנלך. "לא משנה מה קרה ביני לבין יעלה, כולנו עדיין חברים טובים," אמר. "ואני אפגוש אותך בערב אצל עודד."

בערב אצל עודד חזיתי באושרה של יעלה והתרככתי מעט. המבט האחד שהספיק לנו מאז ימי הגן אמר לי שהיא פעלה נכון, שהיא שלמה עם עצמה. התחבקנו באהבה רבה, כמו אז, כשהיינו קטנות, וכל בוקר היה חדש וטרי כאילו כל העולם נשטף מאז אתמול. "בואי נדבר רגע," היא משכה אותי אחריה לחדר השינה. עמדנו זו מול זו ולא הייתי מסוגלת להביט בעיניה. "טולי, תסתכלי עליי," ביקשה. לא הרמתי את עיניי, והיא דיברה בכל זאת. "טוב, אני אדבר גם אם את לא רוצה. אני לא אגיד לך שאני לא פגועה ומקנאה ומבולבלת, וגם מאוד דואגת לך, מזה שאת ישנה עם תומר כל לילה – מה זה, ייבום? – טוב, לא משנה – אבל חשוב לי להגיד לך שני דברים: בחיים שלי לא הייתי מאושרת כמו עכשיו עם ירדן, וחברוּת כמו שלנו – שלך ושלי - היא לכל החיים. אני לא מוותרת עלייך, טולי." היא יצאה מהחדר ואני יצאתי בעקבותיה, בגרון חנוק אבל קלה יותר, ופתאום הרגשתי שאני חוזרת למציאות מתוך בועת העייפות התמידית והלילות המשונים עם תומר.

החזרה למציאות לא הייתה כולה כל כך הרמונית: במסיבה הייתה גם ענת, ידידה של עודד – אחת מאלה שיצא אתן כמה פעמים והפכו אחר כך לידידות. במשך הערב נעשה ברור שענת ותומר מסתדרים יפה: הם הסתודדו, התלחשו, צחקו. בסוף הערב, כשהתפזרנו כולנו וכבר עמדנו ברחוב, ואני עוד מתמהמהת, מחכה – בלי להודות בכך – לתומר כדי ללכת עמו ללינה המשותפת, פתאום הוא ליטף את כתפי בעברו חבוק עם ענת ואמר לי "להתראות, טוליק," והם הלכו יחד ובמורד הרחוב עצרו רגע והתנשקו נשיקה ממושכת, וידו החליקה אל שדה ואחזה בו אחיזה חד משמעית, לא כמו אותו רפרוף לילי.

להיות אחד 14

ברגע שסיימתי את השיחה אתה התקשרתי אל תומר והוא ענה לי בנימה מרוחקת.

"תומר, דיברתי עכשיו עם יעלה. רציתי לשאול אם אתה בסדר."

"איזו חמודה," אמר לי בלי חום, בנימוס. "אני בסדר, אל דאגה. תשמעי טולי, אני פשוט לא יכול לדבר עכשיו, עושים אצל ההורים שלי כל מיני שיפוצים –"

"טוב חמוד, אבל אתה מבטיח שתתקשר אם תצטרך משהו?"

"מבטיח," עכשיו הייתה בקולו קצת יותר חמימות. "יאללה. חייב לסגור. נשיקות. ביי."

לבי גאה אליו, אל בדידותו. וגם אל ה"נשיקות" שמסר לי בנימה כל כך יומיומית ואגבית, ואני במחשבתי הפכתי אותן לנשיקות נחמה שארעיף על ראשו ועל לחייו. במשך היום הייתי כמו מחוץ לעצמי, עסוקה בענייניי אבל כל הזמן רוצה להתקשר אליו שוב, לבדוק מה שלומו, דואגת לו – אולי הוא עלול לפגוע בעצמו? – ומרסנת את עצמי, הרי הוא לא רצה לדבר אתי בכלל, הרי הבטיח שיתקשר אם יצטרך משהו.

בערב כבר הייתי פקעת עצבים מכל התחבטויות הדאגה והכמיהה, ופתאום הטלפון צלצל. ראיתי את שמו על הצג ולבי זינק. קולו נשמע חנוק, כאילו בכה, אבל אולי דמיינתי.

"טולי, את תוכלי לבוא?"

"בטח!"

הקדחת של כל היום הציפה אותי ביתר שאת. להתקלח או לא להתקלח? מוטב להגיע אליו כמה שיותר מהר. מה לקחת?

החלפתי חולצה, מרחתי שפתון, התחרטתי על החולצה אבל החלטתי שאין זמן להחליף שוב, אספתי את השיער ולא הייתי מרוצה ממראיי, יצאתי בלי מפתחות האוטו, חזרתי, ואם בתוך כל המערבולת הזו הספקתי לחשוב לרגע על יעלה, מיד עלה בי כעס: היא עזבה אותו, היא קמה ונטשה אותו, אני לא חייבת לה שום דין וחשבון. ליד דלת הדירה, מול השלט הכחלחל שמצויר עליו דולפין וכתוב "יעלה ותומר", כבר הייתי שבר כלי.

דפקתי בדלת; אין קול ואין עונה. החרדה גאתה בי. בדקתי במחבוא המוכר שלהם בארון החשמל: מפתח. פתחתי את הדלת ונכנסתי לדירה החשוכה. הייתי בטוחה שאמצא את תומר משתלשל מאיזו לולאה או מדמם באמבט. הבית היה ריק וחשוך. נכנסתי לחדר השינה ואימצתי את עיניי: ראש פרוע מונח על הכרית. התקרבתי. "תומר?"

"טולי?" הראש זע. "אני חושב שנרדמתי." הוא הושיט אליי יד לבנה בחושך. התקרבתי והחזקתי בידו, והוא משך אותי למיטה. הלב שלי פעם פעימה כבדה כנופל לתוך תהום. תומר משך אותי אליו וחיבק אותי עד שהתארגן בתנוחה נוחה כשראשו על החזה שלי וזרועי סביב כתפיו. כמו ילד. במהרה נשם נשימות קצובות ואני ישבתי-שכבתי שם זמן שנדמה לי כנצח, נושמת בזהירות רבה כדי לא להחריד את ראשו הישן, מנסה להתרגל לחיבוק הזה ולהשקיט את התחושות שהוא מעורר בי, מנסה לא לחשוב על זה שהפה שלו קרוב לפטמה שלי ונדמה שהוא עומד לנשקה. כשידו רפרפה בלילה על השד האחר מיד נזפתי בעצמי שלי יש ראש כחול, כי הוא הרי ישן שינה עמוקה, ואם הוא זז מתוך שינה ודאי רק נחמה הוא מחפש, וגם זה בבלי דעת.

בבוקר חמקתי מתחתיו והוא הוסיף לישון כילד תם. הלכתי למטבח והכנתי קפה, מטושטשת מהלילה שלא היה ליל מנוחה. תומר דשדש אל המטבח כעבור כמה דקות. הייתי נבוכה מכדי להסתובב אליו. הוא חיבק אותי מאחור באינטימיות מסעירה ולא נוחה, בפשטות ילדית שגרמה לי להרגיש שלי יש ראש מלוכלך - ושוב חשבתי לרגע גם על יעלה, שאני עומדת במטבח שלה, אבל גם את המטבח הזה עזבה מתוך בחירה, ושוב הקשחתי את לבי - ואמר "תודה, טולי," וכשסובבתי את ראשי נשק לי קלות בזווית הפה ובלחי, מין נשיקה שלא ברור מה טיבה ומה כוונתה, ושוב פרפרה בי התרגשות ומיד באה האשְמה והטילה עליה את צלה. "אני מכינה קפה," אמרתי, ונעלבתי כשתומר אמר לי כמה סוכר וכמה חלב. הרי אני יודעת.

חברות הדדית

פתחתי לי יומן פיקטיבי בלייב-ג'ורנל כדי שאוכל להשאיר תגובות מזוהות אצל אסף. בלייב-ג'ורנל יש לכל בעל בלוג רשימת חברים (אנשים שאותו משתמש הכניס לרשימת חבריו) ורשימת "חברים הדדיים" (mutual friends) - אני מניחה שמדובר באנשים שהמשתמש הכניס לרשימתו וגם הם הכניסו אותו לרשימתם. ההבחנה הזו בין חבר לחבר הדדי מרתקת ומבהילה אותי. מצד אחד יש פה לגיטימציה להגדיר אדם שמעניין אותי כחבר בלי לדאוג או לחשוב מה בעצם הקשר בינינו ומה האדם ההוא מרגיש כלפיי - וזה דבר יפה ונכון, כמו חתול שקופץ לחיק בלי לשאול אם הוא רצוי. מצד שני, המונח "חבר" קצת מתרוקן מתוכן אם צריך את המונח "חבר הדדי". ומטרידה ומושכת עצם האפשרות להגדיר אדם שאתה קורא את הבלוג שלו כ"חבר" גם אם מעולם לא פגשת אותו. אין ספק שאפשר להרגיש כמו חברים מקריאת בלוגים גם בלי להיפגש, אבל נדמה לי שהטשטוש הזה מסוכן. יכולים להתרקם קשרים מופלאים דרך האינטרנט, ואלה יכולים להפוך לחברות, אבל חשוב לקרוא לדברים בשמם, נדמה לי.

[ואני בכלל רציתי לכתוב על כנס באפי המופלא שזה עתה חזרתי ממנו ולתת את הכותרת "יש באפי - יש חברים".]

להיות אחד 13

4.

ויום אחד היא פשוט קמה ועזבה אותו. אפילו אני, חברתה הטובה והקרובה, לא צפיתי זאת; בעצם גם היא עצמה לא. במשך שנה הנחתה קבוצה טיפולית עם ירדן, עמית שלה שלמדה אתו לכל אורך מסלול לימודי הפסיכולוגיה. ליעלה היה ברור שירדן מעוניין בה. הוא לא נהג לשחק משחקים, להסתיר או לערפל את רגשותיו: והנה הסתיימה שנת הלימודים, הסתיימה הנחיית הקבוצה, ירדן ויעלה הגישו את התיזה בפסיכולוגיה ופתאום, יום בהיר אחד, יעלה החליטה שהיא עוזבת את תומר ונוסעת עם ירדן לטיול שאחרי התואר השני בהודו.

היה יום שישי. יעלה צלצלה אליי בבוקר. עוד הייתי רדומה. "טולי, עזבתי את תומר," אמרה לי ולפתע הייתי ערה לגמרי.

"חכי רגע, אני צריכה משקפיים בשביל זה."  הרכבתי אותם. "איך? מה?"

"את יודעת שעם תומר הכול משחקים ותעתוע, אפילו אחרי כל כך הרבה שנים," היא נאנחה. "ופתאום הוא, דווקא הוא, העלה את עניין הנישואים. את זוכרת שהיינו בטוחות שיבוא היום שאני ארצה להתחתן, והוא יתחמק מהמחויבות?"

"בטח." שיחות רבות היו לנו על זה.

"ואת יודעת כמה חשוב לו כל עניין המשפחה, שאני אבוא לכל ארוחות ליל שבת והכול. ופתאום הכול קרה בבת אחת: אתמול יצאנו ירדן ואני ושאר המאסטרנטים לחגוג את סיום התואר, ואחר כך ירדן ליווה אותי הביתה ולפני שעליתי הוא אמר לי יעלה, את יודעת איך אני מרגיש כלפייך, אבל אני לא אחכה לך לנצח. אני לא נוהג להתחיל עם נשים נשואות – ככה הוא אמר, נשואות – ואולי זה בכלל לא בסדר שאני מדבר אתך על זה ככה, אבל אני חושב שממילא את יודעת מה אני מרגיש.

ואני עליתי הביתה, עוד לגמרי הפוכה ממה שהוא אמר לי ומופתעת שזה כל כך מסעיר אותי, כי מגיל חמש עשרה אני עסוקה רק בתומר ובתומר ובתומר, ונכנסתי הביתה ותומר בא וחיבק אותי ואמר לי בהתפנקות כזאת כמו ילד איך הוא התגעגע ופתאום הוא כל כך העיק עליי, וכל ההתרפקות הזאת בכלל לא גרמה לי להרגיש אהובה אלא רק להרגיש אשמה שיצאתי והשארתי אותו לבד, כאילו אני צריכה לכרכר סביבו 24 שעות ביממה. ובלילה הוא התחיל ללטף אותי ולרצות לשכב אתי, ואת יודעת – בדרך כלל אני רוצה יותר ממנו, ועד שהוא מואיל בטובו, וזה גם מעצבן כי דווקא יש לו ליבידו, כשהוא כבר מתרצה הוא מאוד סוער – ואני, שבדרך כלל ברגע שהוא נוגע בי אני נמסה, הליטוף הזה שלו לא עשה לי כלום. רק רציתי שיעזוב אותי. ושכבתי אתו כי הרגשתי אשמה והיה נורא פושר ומשעמם.

ואז כשהתעוררתי בבוקר – התעוררתי נורא מוקדם – הדבר היחיד שידעתי היה שאני לא מסוגלת לבוא לארוחת הערב המשפחתית. נמאס לי מהמשפחה המופרעת שלו. ופתאום זה היה נורא דחוף: הערתי אותו ואמרתי לו תומר, אני לא רוצה לבוא אתך היום לארוחה המשפחתית. והוא, אפילו לא קלטתי שהוא כבר התעורר ממש, הוא התיישב והעביר יד בשיער ואמר לי במין קור רוח מוזר, 'מבחינתי, אם את החברה שלי את צריכה לבוא לארוחות. במיוחד – ' ואז הוא תקע בי את המבט שבדרך כלל היה ממיס אותי והופך את הרגליים שלי לג'לי ואת הבטן ללבה רותחת – 'אם את הבחורה שאני עומד להתחתן אתה'. ואז הוא התקרב אליי לנשק אותי עם ריח הפה של הבוקר, ואני פשוט זינקתי מהמיטה ואמרתי לו: תומר, אני לא מוכנה להתחתן אתך. והוא אמר: 'אני לא יכול לחזור אחורה עכשיו. או שמתחתנים או שנפרדים'. ואני – אני שמתייסרת באהבה שלי אליו כל כך הרבה שנים – לא הרגשתי כלום בפנים. רק שלווה ושלמות. ואמרתי לו: אתה יודע מה, נכון. אני באמת חושבת שאנחנו צריכים להיפרד."

"אלוהים אדירים! איך הוא הגיב? ואת באמת בסדר?"

"אני מאוד בסדר. הוא היה בהלם, אבל הוא התעשת די מהר וניסה להיראות קוּל. אני חושבת שהוא חושב שנחת עליי מין טירוף רגעי ואני אחזור בקרוב עם הזנב בין הרגליים."

"איפה את עכשיו? איפה הוא עכשיו? מה קורה?"

"הוא יצא, אמר שיש לו דברים לעשות, קשקש משהו על זה שהוא הבטיח לעזור לאמא שלו במשהו. ואני התקשרתי לירדן וארזתי את הדברים שלי ועכשיו אני בדרך אליו."

"אני לא מאמינה. יעלה, את השתגעת? את אוהבת את תומר! אתם ביחד שנים!"

"טולי, אני לא הרגשתי כל כך טוב עם עצמי מאז שהתאהבתי בו."

"הוא יודע שעזבת? שהלכת לירדן?"

"כן, השארתי לו הודעה בסלולרי. הוא מסנן אותי," השיבה בקור רוח. "טולי, אני מרגישה שאת כועסת עליי, אבל אני מאוד שלמה עם עצמי עכשיו."