משולחנה של המתרגמת

"רואים את הלב" / סמואל בנשטרית. מצרפתית: לי עברון-ועקנין. עורכת התרגום: אורנה סיף

בהתחלה חשבתי שרֶמבּוֹ זה בניין. כי אומרים מגדל רמבו. ואז חבר שלי יֶיֶה סיפר לי שרמבו היה משורר. לא כל כך הבנתי למה נתנו לבניין שלי שם של משורר. יֶיֶה אמר שזה בגלל שהוא היה מפורסם ומת מזמן. שאלתי אותו אם הוא מת אחרי שהוא ראה את הבניין. יֶיֶה אמר שלא, הוא מת הרבה קודם. אמרתי שהיה לו מזל, כי הבניין מכוער בטירוף והוא היה ממש מתחרפן כשהוא היה רואה את השם שלו על דבר כזה. יֶיֶה אמר שהוא דווקא היה שמח אם היו קוראים דברים על שמו. אמרתי לו שנראה לי טיפשי לגור במגדל יֶיֶה. הוא אמר לי ללכת להזדיין ושהשם שלי לא יותר טוב.

קוראים לי שַׁרלי.

ככה נפתח "רואים את הלב" של סמואל בנשטרית, רומן שיצא בצרפת ב-2009, ואצלנו עכשיו, והיה לי העונג לתרגם אותו לעברית. שרלי הוא ילד שחור שנולד בצרפת אבל אמו ואחיו הגדול הם "חסרי תעודות", כלומר אינם חוקיים בצרפת, והעובדה הזו (שלעיניו של הילד בן העשר כמובן אינה ברורה ואינה מתנסחת כפי שניסחתי אני כרגע) עומדת ברקע הסיפור. ובחזיתו עומד שרלי, ילד בן עשר, היפראקטיבי, שהמחשבה שלו נודדת מעניין לעניין (עד שמגיעים למלני רנואר, הילדה שהוא אוהב, ועליה הוא מסוגל לדבר שעות) והוא מספר לנו בשפה שלו על בית הספר, על החבר'ה, על החיים בעיר לוויין פרוורית של פריז, על ביקור חד-פעמי בפריז עצמה, הקסומה, במוזיאון פיקסו, ועל אלף ואחד דברים. אבל רגע, לפני שאנדוד כמו שרלי אל אותם אלף ואחד דברים, נתעכב רגע במוזיאון פיקסו, כי גם שרלי בעצם מצייר דיוקן עצמי:

ליד התמונה יש פתק כזה עם התאריך והשם. "אוֹטוֹפּוֹרטרֶט". שאלתי את בריס מה זה אומר, הוא הסביר שפיקסו צייר את עצמו, וכשחשבתי שוב על המילה "אוטופורטרט" חשבתי שזאת מילה מעולה. מאז למדתי את כל המילים שמתחילות ב"אוטו". אוטודידקט. אוטונומיה. אוטואמנציפציה. וגם היו כאלה שכבר הכרתי. אוטובוס. אוטומט. אוטוסטרדה.

כשגיליתי שהאיש המסכן בתמונה זה פיקסו, זה ריגש אותי. לפי התאריך הוא צייר את זה כשהוא היה צעיר, ועצוב לראות בנאדם שמציג את עצמו ככה. ובכנות, גם. אין הרבה אנשים שאומרים את מה שהם באמת.

אם הייתי צריך לצייר אוטופורטרט של עצמי הייתי משוויץ קצת, והייתי נראה כמו בנאדם נהדר, שכל הזמן כיף לו.

שרלי הוא בן מהגרים, אבל הוא גם תוצר של מערכת החינוך הצרפתית, ולא רק הרחובות בשכונתו נקראים על שם משוררים, הוא גם לומד בבית הספר על שם שרל בודלר ומשנן שירים בעל פה. מיטב התרבות הצרפתית והמערבית בכלל – בודלר ורמבו, פיקסו, המוזיקה של שופן – הוא חלק ממנו, כשם שהסלנג והווי סוחרי הסמים וגנבי המכוניות שבשכונה הוא חלק מחייו. סמואל בנשטרית, המחבר, אמר שדי מוקדם במהלך הכתיבה הוא הבין שלא נכון לבסס את דמותו של שרלי על השפה, על הסלנג. הוא מצא את המפתח לדמותו של שרלי בהיפראקטיביות, במעבר מעניין לעניין, תופעה שהבחין בה גם אצל בנו בן ה-11.

בקריאה הראשונה של קטע מהספר נשמע לי שרלי כמו מזיגה של הולדן מ"התפסן בשדה השיפון" וגיבור "כל החיים לפניו". הוא מזכיר גם את הנער המלבב כריסטוף, גיבור ספרה של כריסטיאן רושפור "אביב בחניון", שלצערי לא תורגם. כריסטיאן רושפור הייתה אמנית גדולה של שפה "מדוברת-כתובה" (היא כתבה גם על ההבדלים בין ה"מדוברת-מדוברת" האמיתית ל"מדוברת-כתובה" ולשטף המשכנע שניתן להשיג בה ואי אפשר להשיג בתעתיק של ה"מדוברת-מדוברת" האמיתית) ואולי בכך שזכיתי לתרגם את בנשטרית קיבלתי את הפיצוי שלי על כך שמעולם לא תרגמתי את רושפור. ואמנם, אין לנו בעברית סלנג המקביל לסלנג הצרפתי, ואולי קשה להעלות על הדעת ילד דובר עברית שמדבר בשפת רחוב אבל גם יודע בעל פה את המשוררים הגדולים, אבל ספר כזה הוא כמו מוזיקה, ומרגע שמוצאים את הסולם הנכון אפשר לאלתר עד בלי די ובהנאה. ועוד זכיתי לעבוד עם עורכת תרגום נהדרת, אורנה סיף, שעל השמיעה האבסולוטית שלה יכולתי לסמוך כשחרגתי בלי משים מהסולם.

* הפוסט התפרסם במועדון קריאה, עם הקוראים החרוצים הפוקדים את שני הבלוגים הסליחה.

p או לא p

ביום שלישי בשמונה וחצי בבוקר היה תולדות הפילוסופיה היוונית, באולם הגדול, והיה צריך לקום מוקדם ולנסוע בקו 17 ולהחליף בתחנה המרכזית ל-26, ואולי במרכז העיר לקו 9, והיה משהו מנחם בגודלו של האולם הגדול, במלמול שפשט בו, ופעם אפילו ישבנו על המדרגות כי לא היה מקום, כמו בהופעה, אני ואישה אחת דתייה ששכחתי את שמה, אבל אהבתי לפגוש אותה באוטובוס ופעם כשהייתי בוכה ונסערת גם סיפרתי לה את הקורות אותי והיא ניחמה ואמרה לי, "אבל לא נפרדתם, רק ביקשת שלא תגורו יחד, זה לא נורא."

ובשש וחצי בערב היה מבוא ללוגיקה, גם כן באולם הגדול, שבשעות הערב היה שונה ומבשר רעות, ואני לא הבנתי כלום בלוגיקה, ולא ידעתי אם p או לא p, ואולי גם וגם.

ובין לבין לא היה כלום, וידעתי שלא כדאי לחזור הביתה, שעה בשני אוטובוסים, כי אחר כך לא יהיה לי כוח לצאת שוב, ולפעמים הייתי הולכת לספרייה או מתהלכת במסדרונות בעייפות מסוחררת שדומה היה כי לא תרפה ממני לעולם, ולפעמים כן הייתי חוזרת הביתה ומתחבאת במבצר של כרית ושמיכה, והעייפות עצמה הייתה כמו שמיכה שקופה וכבדה שערפלה את כל העולם ואותי, במיוחד כשהייתי צריכה לתת תשובות ברורות, P או לא P, גרים ביחד או לחוד, למה את בוכה כל הזמן, אבל דווקא בלילה היא הייתה בורחת ממני, השמיכה הזאת, חושפת רגל או כתף לקור הצורב של ערגה למגע.

ואת המבוא ללוגיקה למדתי שוב, בשנה הבאה.

גן חיים

אילו המצאתי את המקום בעצמי, לא יכולתי לבחור לו שם קולע יותר. 'גן עדן' מוגזם, 'סוד הגן הנעלם' זה סיפור אחר; זה היה גן חיים, וכשהיינו מגיעים לשם ואבי היה מחנה את המכונית, הייתי פותחת דלת ויוצאת היישר אל חיבוקו של עשב ארוך, כזה שבילדותי התחבאתי בו טוב מדי במשחק מחבואים וכשלא יכולתי לשאת עוד את הבדידות קמתי ורצתי אל האחרים ולא ניצחתי.

בגן חיים היו גם נחשים, והיו מי שידעו להבחין בין הארסיים ללא-מסוכנים, והייתה בריכה ללא כלור שיכולתי לשחות בה הלוך ושוב והעיניים לא שרפו, רק נשלקתי בלי לשים לב וכשהייתי אדומה הרגשתי גם עוד יותר גדולה ובולטת, עם מחשוף שעולה על גדות בגד הים ואף מתקלף.

ובארוחת הערב הבטתי אל החלון שהיה כמו ציור, ובחוץ היו אורות רחוקים וכביש רחוק וקולות צרצרים ואנחנו שטנו, הפלגנו בתוך כל זה בלאות האיברים הנפלאה שאחרי שחייה ושמש, והעולם האמיתי היה כמעט בהישג יד, ורק דבר אחד לא הבנתי, שגם המבוגרים לא חיים בעולם הזה כל הזמן, בתחום מופלא של חירות והתעלסויות אינסופיות, ושאולי אפילו באותם ימים אני, בת השלוש-עשרה, הייתי קרובה יותר מהם אל סִפּוֹ.

I Dreamt Lord Voldemort

I dreamt Lord Voldemort

kidnapped you

And I came looking for you

I was going to save you

Without fail

Even though I was afraid

Of Lord Voldemort

I spoke to your father

We remembered what a charming

Lovely boy you were

The songs you wrote

Jumping on that stage

With torn clothes and make-up on

I love you so much

And I'm going to find you

I've been following cats all day long

I think they might lead me to you

כחול כעין האושר

שיר שהופיע כאן בעבר, ואני מעלה אותו בשנית כתגובה לאגדת האינדיגו המופלאה של איריס קובליו.

*

בבודפשט קניתָ בלונים ופרחים
בצבע כחול כעין האושר, כחול לא יאומן ממש
תצא נשמתי אם ייתכן כזה כחול.
ואמרת שאי אפשר ככה, חושך בבית,
ופיזרת את הבלונים הכחולים להאיר
איך רעד לבי לכחול הזה
בלילה.
וביום, חמסין מזרח אירופי
נשבר לגשם קיץ נעים והשמים התעננו.
פסלים זועפים, שאנדוֹר פֶּטוֹפי וליסט וקוֹרינתי וקוֹדאי
הזכירו לי שלמרות הגשם המֵקל והכחול האלוהי
האושר מאתנו והלאה.