עדה, בטובה, העבירה לי שרביט, משהו שקשור לספרים שהשפיעו, וכעת, קצת פחות משלוש שעות לפני ההלוויה של אברהם הפנר, ברור לי שלא אכתוב על שום ספרים אחרים מלבד שלו, ולמרבה הפלא גם מתנגן לי בראש השיר To sir with love, למרות שאף פעם לא הייתי תלמידה שלו. אבל לפעמים אני עשויה להתבלבל ולחשוב שכן הייתי, גם כי כשהייתי נערה וקראתי את "כולל הכול" ואת "ספר המפורש" כבר תכננתי בדיוק איך אני אבוא בתור שומעת חופשית לשיעור כתיבה שלו, כי ידעתי מהספרים שהוא מרשה למי שמגיש את המשימות, גם אם אינו רשום, ואיך הוא יאהב את הכתיבה שלי ויהיה בעדי. וגם כי באופן כללי הוא מבלבל והקריאה בו גורמת להפנריזציה של המציאות והדמויות בספרים שלו משוחחות עם הקורא והקורא עונה.

ואני, שתמיד הוא היה לי רק בספרים, בעצם לא איבדתי דבר, לא כמו האנשים שהכירו אותו בשר ודם, כי בספרים הוא תמיד יהיה, אבל בכל זאת זה עצוב, והשנה החדשה שמתחילה תהיה הראשונה מאז שהוא נולד, שבה הוא לא יהיה.

לא ממש הצלחתי לכתוב עכשיו על הספרים שלו, אז תסתכלו פה בקטגוריה "אברהם הפנר", כתבתי עליו כמה וכמה פעמים.

ושיתברך לו שם למעלה ויצחיק את המלאכים :)

הקולות שמתחת לעור: על "מקהלה הונגרית"

 

דבר נפלא עד מאוד הוא שמילים, סיפור, חוויות של אדם אחד – חבר שמספר על חייו או סופר שיצר עולם בתוך ספר - יכולות לחיות בתוך אדם אחר.



"מקהלה הונגרית" של יגאל שוורץ מבוסס על פלא כזה, דו-כיווני. שוורץ סיפר על ילדותו לחברתו הסופרת הנהדרת רות אלמוג. רות אלמוג כתבה (ברשותו) סיפור קצר המבוסס על חוויות ילדותו, "גמדים על הפיג'מה", שמופיע בקובץ סיפוריה "תיקון אמנותי". כעבור שנים החליט שוורץ (או הרגיש צורך) לענות לרות אלמוג, לספר את סיפור ילדותו תוך כדי דיאלוג עם "גמדים על הפיג'מה" – סיפור שהוא עצמו ערך בשעתו.

כל הזמן אני כותבת פלא ואני רוצה לכתוב נס, ואומרת לעצמי לא להיות סנטימנטלית. אבל נדמה לי שהקשבה כזאת (של אלמוג לשוורץ, של שוורץ לאלמוג) היא מעין נס. מצד אחד, כל אחד מאתנו כל כך לבד בתוך קופסת חייו, במיוחד קופסה שמיטלטלת על מים סוערים כמו ילדותו של יגאל שוורץ בפרדס פוקנרי, כ"דור שני לשואה" (ברגישותו הלשונית הרבה הוא מעיר שם בספר שזה ביטוי מוזר: "אני דור" ולא "אני מדור"), ומצד שני הנה יכול להיות שאדם יספר לחברה טובה את סיפור חייו, והסיפור יחיה בה עד כדי כך שהיא תדע לכתוב במדויק (גם אם לא דיוק ביוגרפי היסטורי) את ההוויה הזאת ולרדת לעומקה. ויכול להיות שאחר כך הסיפור הזה, הכתוב, יחיה כל כך בתוך מושאו ועורכו, שכשהוא ישב לספר את סיפור חייו, שלו, מכלי ראשון, הוא יעשה זאת מתוך דיאלוג עם ההשתקפות הבדויה, עם ה"תיקון האמנותי" שלו.

לא נס?!

דבר אחר: לפני כמה חודשים העירה המורה שלי לריקודי בטן, רחל מילשטיין, הערה ששבתה אותי ולא יצאה לי מהראש. רקדנו משהו וכמו בדרך כלל בריקודי בטן, התנועות בחלק העליון של הגוף היו אחרות מהתנועות בחלק התחתון. ואז רחל אמרה: "אם נעשה את אותה תנועה גם למעלה – אנחנו מדברות בקול אחד. אבל ככה אנחנו מדברות בשני קולות."

וזה תפס אותי מיד. כמובן אנחנו חייבות לדבר בשני קולות לפחות! הרי ככה זה בִּפנים. יש הרבה יותר מקול אחד.

ומה הקשר ל"מקהלה הונגרית"? על עטיפת הספר מופיעות מילות שבח של גדולים וחשובים, יואל הופמן, חיים באר, ועוד. והם צודקים בשבחיהם, הספר באמת גאוני. אבל מה שמעניין היה לי לומר ולהוסיף על מקהלת השבחים המוצדקים הזאת היא שדברים גאוניים הם בדרך כלל פשוטים. מלבד הדיאלוג של שוורץ עם אלמוג, בטקסט שלו "מתערבים" – בפונטים שונים – אמו, אביו ואחותו שאינם עוד בין החיים, וגם ציטוטים מתוך ספרים שקרא בילדותו. ו"פשוט מאוד", כמו שאומרת דודה מגדה בסיפור של אלמוג, ככה זה באמת! ככל שחולפות (או נוקפות – יש בספר התייחסות מעניינת של שוורץ לשימוש של אלמוג במילה הזאת) השנים, ומצד אחד יש ספרים שנכנסו למחזור הדם, ומצד שני יש אנשים קרובים שאינם עוד בין החיים וקיומם עובר אל מתחת לעור (וזה ממש לא גורם להם להפסיק לדבר), הדיבור הפנימי נעשה רב-קולי, וכשקוראים את שוורץ פתאום נראה כל כך טבעי לכתוב ככה! כאילו כל כתיבה אחרת היא בכלל מאמץ לצנזר ולמחוק המון קולות.

(ופה אני מרגישה צורך לומר ששוורץ היה עורך סדרת "צד התפר" המרתקת בכתר, שבה יצאו בין השאר ספרים של הפנר, ושל יואל הופמן, שגם הם כאלה שכשקוראים אותם אי אפשר שלא לדבר/לחשוב בקול(ות) שלהם לפחות לזמן מה).

התייחסתי לרב-קוליות וכמעט לא אמרתי דבר על הריקוד הלא מובן מאליו בין ביוגרפיה ל-fiction, כי משהו בספר הזה כישף אותי שלא להבחין בו, כאילו הכי טבעי בעולם שיש יגאל ונעמי ויש בני דמותם בסיפור גיורא ומאיה, וכיו"ב (ושוורץ לפעמים כותב אותם ככה, ממוקפים, למשל חזקל-שמשון), אבל היו שני רגעים שבהם הדבר הזה הכה בי בעוצמה, האחד, כששוורץ מצטט משהו שכתבה אלמוג על האם שקמה והלכה אל חדר השינה ומעיר משהו כמו אפשר לחשוב, קמה והלכה, כל הבית היה רק 60 מטר – ואז הוא פוצח בתיאור כל כך מדוקדק של הבית וכל אשר בו, הארונות ותכולתם ואופן סידורם, שאפילו אני, שהדמיון הוויזואלי שלי לא תמיד משתף אתי פעולה, הרגשתי שאני יודעת בדיוק מה היה בבית הזה (ואולי אפילו מה התחושה לגעת בקצות האצבעות במפות השולחן המקופלות שם בתוך הארון). ואז הייתה בי תחושה של הכרת טובה, על שנותנים לי לגעת ב/לגשת אל פיסת אמת, פיסת חיים אמיתית.

הרגע הבא שהיה כזה, ונדמה לי שהם היו די סמוכים זה לזה, היה באמצע הספר כשפתאום הופיעו תמונות! תמונות של ההורים, ושל יגאל ונעמי בילדותם, ולרגע התבלבלתי וחשבתי, איך זה יכול להיות שיש כאן תצלומים, הרי הם דמויות בסיפור של רות אלמוג!

שוורץ קורא את הטקסט של אלמוג מתוך רגישות דקה לכל מילה, כזאת שמזכירה לי כמה שיעור ספרות יכול להיות חוויה שמסמירה את שערות העורף. בקריאה כזאת יש סיפוק אינטלקטואלי ולפעמים משחקי, אבל תפקידה עמוק יותר, ושוורץ כותב במפורש – גם הוא וגם אחותו נעמי למדו ספרות כדי לקבל כלים להתמודדות עם המסרים הרב-משמעיים שבקרבם גדלו. קריאה כזאת, שעומדת על מלוא המשמעויות של בחירת המילים וסדרן, היא לא רק שעשוע אינטלקטואלי אלא צורך קיומי, חיפוש אחרי נקודות אחיזה בעולם.

אבל מתוך החלק שאולי כן יש בו שעשוע אינטלקטואלי ומכל מקום – הנאה של דרישה בטקסט, יש לי תוספת קטנה (זה יעניין כנראה רק את מי שקרא) – שוורץ כותב במפורש על הדוד אישטוואן בסיפור של אלמוג שהוא "האל מן המכונה", ובהקשר זה שמתי לב שהשם אישטוואן נשמע דומה למילה אִישְׁטֶן, אלוהים בהונגרית, וגם מהדהד את אישטוואן המלך – Istvan a kiraly, שיכול להיות (לצד חזקל ורובן) עוד דמות אב משלימה, רחוקה, לגיורא-יגאל המכונה kis herceg (קִישׁ הֶרצֶג) – נסיך קטן.

שכבות

בימים הגשומים האלה אני שרה הרבה את Rainy night house של ג'וני מיטשל, ומתפעלת כל כך 

מהשיר הזה ומהיוֹפָיִים הקטנים והגדולים שלו, ואיך רגעים כל כך פרטיים יכולים באמצעות שיר יפה כזה להפוך לשלי, לשל כולם. ואני אוהבת איך שהיא שרה סופרן במקהלה (גם אני), וכמובן, יותר מזה, את השאלה שמהדהדת ומתגלגלת, בין השניים ובין כל אחד לבין עצמו, who in the world they might be.

ואני חושבת איך ג'וני מיטשל נהייתה שלי, כמו שכבה ראשונה שקרובה לעור. היום למשל שמעתי בתוכנית של רוני ידידיה ב-88 שיר נפלא של בוב תיל, אבל שיר נפלא ששמעתי רק היום הוא מעיל עליון או צעיף, ייקח זמן עד שיתקרב לעור ואפילו יחלחל אל תוכו, וגם זה קורה: כשקראתי שוב לאחרונה את "כולל הכול" של אברהם הפנר גיליתי שם סצנה ששכחתי שקראתי, אבל מבלי שזכרתי אותה היא מצאה את דרכה אל יותר מסיפור אחד שכתבתי מאז. לא בצורה כזו שמישהו היה יכול להצביע על פלגיאט, לא כל הסצנה נכנסה לי מתחת לעור אלא רק החלקים שכנראה ממילא היו שם, הם או דומיהם.

וכשחשבתי על הפוסט הזה הבוקר חשבתי שבסוף יבוא שיר של ג'תרו טול, אבל מאז שיניתי את דעתי (לא על ג'תרו טול; אני עדיין חושבת שהם אחד מפלאי הבריאה) כי אין מה שמשמח יותר את כל השכבות מאשר הביטלס, עם השדות האדומים המתוקים.

מאיפה באה האהבה הזאת? (עוד פוסט על אברהם הפנר)

ההפנר מבדיד אותי.

כי הספרים שלו הם כמו שיחה ולא כמו ספר, ואני משוחחת ומשוחחת עד שאני שוב נזכרת שיש לי ספר בין הידיים ולא איש שיח מולי.

כי הספרים שלו מדברים גם אחד עם השני, והוא יודע, ההפנר, שהקשבתי לו גם בפעם ההיא, ושעכשיו אזקוף את גבותיי בתדהמה כשפתאום הוא יחשוף למשל את הסיפור שכתב "באמת" שכטר מ"ארץ קטנה איש גדול" והוא, הפנר, מצא אותו כביכול בגיליון ישן של "מאזניים", ואני אזהה שאין זה אלא סיפורו של האבא מ"כולל הכול". וגם התסריט שמקריאה התלמידה מרים ב"אמנות שפה זרה" הופיע קודם ב"כולל הכול", ואם כבר מזכירים את התלמידה מרים החכמה והקרובה להלכי רוחו של המורה הפנר, אי אפשר שלא לקפוץ בהתרגשות על הכיסא, שמא אין זו אלא מרים תלמידתו-אהובתו של יונה טנא בספר הרומנטי כל כך, המנחם ועוטף כל כך, "כמו אבלאר כמו אלואיז"? היא אמיתית, מרים?! רק בלי האהבה?

רק בלי האהבה... את המפתח לזה הוא נתן מראש בקטע מַפעים ועמוק מתוך ספר אחר, שבו הוא שואל (על אהבתן של דמויות בספר אחר), מאיפה באה האהבה הזאת?...

... כל אהבותינו הגדולות נובעות משם, כנראה. כל אהבה "גדולה", "עצומה", "אין-סופית" – תמיד היא של ילד נטוש לאמו. לפחות אצל הכותבים למיניהם. כשאלה מתארים אהבת זוג – גם היא גם הוא, זוגיותם – אהבתם תמיד "דיוקנו של האמן כילד נטוש". כולנו נולדנו יתומים וגדלנו נטושים. ואלו בינינו שגדלו לכתוב, לצייר, לשיר או משהו – ר א ו, הבחינו בחרדה איומה, איך אמא נוטשת יום-יום ומרגע לרגע, ולא זו בלבד שאמא נוטשת, אלא שא"א לה אחרת. לא במזיד נוטשת – בחוסר אונים. אמא עוד קטנה, לא כל-יכולה: היא עצמה יתומה ונטושה, ואתה הקטן פתאום "רואה אותה". כמו ברנטגן רואה אותה, והיא קטנה, יתומה ונטושה. ואז עומדת בפניך בכל עוצמתה רק האפשרות האחת, לתמוך בה כדי שהיא תוכל להחזיק אותך על הידיים, זמנית. כל הזמן זמנית. אין לך ברירה אלא שתאהב תיכף ומיד את עצמך בכל עוצמת אהבתה החסרה, האהבה, זו שאיננה. כל חברי המתמוטטים, אלו שלא שרדו ורק גופם המדוכא וחרדתם העצומה מתרוצצים עדיין בינינו, אלו לא תפסו בזמן שהאהבה שהיו זקוקים לה, אמם לא יכולה הייתה להביא, יתומה נטושה כמותם; הם לא תפסו ולא התאמנו בילדותם לאהוב תיכף-ומיד את עצמם בכל עוצמת האהבה – והיום מאוחר מדי. גם אבא, כמובן. כשאתה נשען עליו, הוא בכלל מתפלא עדיין שהוא כבר מצליח לשרוך לעצמו את הנעליים לבד. רק מקודם, לפני רגע-בערך, היה בן שלוש (ואתה בן חמש). את זה בעצם תמיד ידענו ואפילו הסכמנו (כנראה) להסתפק בסיטואציה, במצב האנושי המתואר ב"בריאת האדם" של מר מ. אנג'לו, שהוא ככה נוגע לו (לך) רק באצבע קצת, בקצה,

מ-ר-ח-ו-ק. יש "בריאת אדם" אחרת, יפה ממנה, שמצאתי פעם בספר כשחיפשתי משהו אחר. אני לא זוכר פסל (או תחריט) של מי ומתי ואיפה אחפש היום למצוא אותה [...] זה נראה בערך ככה: אלוהים יושב על משהו, לא זוכר מה, ואדם על הרצפה לרגליו, ראשו על ברכי אלוהים וזרועו של אלוהים כרוכה סביבו. אב ובנו. מיקומם של השניים, צורת הישיבה שלהם. הדרך שבה מניח הגבר את ראשו על ברכיו של א ב י ו וזרועו של ה א ב כרוכה סביב בנו, הגבר. לא הילד. אב ובנו – ושניהם גברים מגודלים – מיד זה נוגע ללב. אני שמח בשבילם, שהצליחו להגיע לגיל בגרות כך. אנחנו, אני ואני, ישבנו (קבוצה של שניים) בגיל שלוש וארבע וחמש והיינו הילד במיטה בעץ הכפכפים ואביו בחדר למטה. ראיתם? מהרגעים המרגשים בקולנוע. בסצינה שנתנה לסרט את שמו מגלף האב כפכף חדש תחת זה שבנו שבר. הילד (קטן, בן חמש אולי) חזר בכפכף שבור מבית-הספר. בית-הספר הוא תקוותו, הפתח למחר של הילד. בלי כפכפים לא יגיע לשם מחר בשדות הבוץ של צפון איטליה. לא לדאוג: האב שולח את בנו למיטה והוא יוצא לגנוב עץ, חוטב מגזעו קטע, חוזר הביתה ויושב בלילה לגלף כפכף למחר. הבית שוקע בתרדמה. האם (ותינוקה שהיום נולד בזרועותיה) אומרת "אווה מריה" בקול מונוטוני, מיישן. הילד שוקע בשינה בטוחה, האב מגלף בתנועות בטוחות כפכף, והצופה באולם החשוך בוכה. כשראיתי לראשונה את הסרט ביום שישי אחד בקולנוע "שחף", מאוד התאפקתי. בסוף הסרט גם החלטתי שבטח (אולי) כבר הגעתי נרגש לקולנוע, שאחרת מה פתאום התרגשתי? מה כבר יכול לרגש כל כך בסצינה כזאת? ואני לא מדבר על הצורה שבמאי הסרט (ארמאנו אוֹלְמי קוראים לו, ולסרט קוראים באיטלקית L'albero delli Zoccoli) נתן לסצינה-פנינה זו, על הקסם שבו הצליח לחדור מבעד לפרטי, לחד-פעמי, ולהתרומם אל הכללי והעל-זמני, כמו לפעמים אצל ורמר. הפעם, לשם שינוי, אני מציץ דווקא בחומר-הגלם של האמנות ולא בתוצר – בגרגר החול שחדר לצדפה ולא בפנינה... והלכתי ביום ראשון שלאחריו לראות את הסרט שוב, והנה באותו מקום בדיוק שוב נתקע לבי בגרוני וחשבתי: מה? מה הולך פה? רק בדרך הביתה החלטתי שזה בא לי כי אני מ ז ד ה ה. לא סתם – אני מזדהה X2: עם שניהם. סימולטנית. אני הם. כמו הברון מינכאוזן שמרים את עצמו (על סוסו) מתוך הבוץ שהוא שקוע בו; לכל אורך הסצינה, בעלת הקצב הרך ומיישן כמו שיר ערש, א נ י האב שאומר: "בני ילך מחר לביה"ס. ילדי ימשיך ללמוד. אני אחראי לו ואני אדאג לו. אני אוהב אותו." ו א נ י הילד השוכב במיטה מתחת לכסת, שוקע בשינה שלווה של ביטחון כי "אבא יסדר הכול. אבא אחראי לי. אבא דואג לי ואני אוהב אותו."

משם כל האהבה הזאת: אני דואג לי ואוהב אותי באהבה אגדית עצומה כל כך, שאני מוכרח להשיב לי אהבה. כך אז. מזמן. כשהיינו צעירים ולא היה בנו מקום (פיזית) להכיל את כל שפעת האהבה הזאת של שנינו – שלי ושלי. והיא מילאה כל חלל בנפשנו, ומהאהבה העצומה ("העצומה" – כי זו הבנלית לא הייתה), מהאהבה הזאת שם, בקרקעית ילדותנו הנטושה, גזרנו דוגמאות לכל שאר אהבותינו: הפיקטיביות – ברומנים הגדולים ובשירה, בתיאטרון, בציור, במוזיקה ובקולנוע; והאחרות (הריאליות?) – פה ושם, במהלך החיים, לפחות אצל יחידי הסגולה (בני המזל) בינינו, פה ושם (אמרתי), פה היא ושם הוא – מנסים, גוזרים דוגמאות בבשר ודם. יש (גם) שהצליחו.

[מתוך "אברהם הפנר: ספר המפורש", עמ' 38-39].

כנראה משם האהבה הזאת. וחוץ מזה מרים ב"כמו אבלאר, כמו אלואיז" הייתה כאמור תלמידתו של יוסף טנא, לא של אברהם הפנר, ויוסף טנא הוא בין השאר (אני לא יודעת את השאר) גלגול של אנרי פולן (והאם זאת קריצה לשמו של המלחין פרנסיס פולן?!], המורה הנערץ של אברהם הפנר והטטרי באותו "ספר המפורש" שציטטתי ממנו. עושה סחרחורת? לי דווקא לא, זה מעיר ומאתגר ומרתק, אני לא מרגישה שהוא מסדר אותי, אני מרגישה שהוא קורץ לי בשותפות. ואולי הוא מאלתר על מנגינה שהוא יודע שהמאזין מכיר: בואו ננסה את המוטיב הזה גם ככה. בואו ננסה אחרת. והרי ככה זה בכתיבה, גם אצל יהודית קציר למשל (דוגמה שקפצה לי) אפשר למצוא ב"הנה אני מתחילה" חומרים מ"למאטיס יש את השמש בבטן" ומן הסיפורים הקצרים ויש איזו תחושה שאהה, הנה עכשיו הסיפור האמיתי.

לאו דווקא. אבל ככה הסיפור נפרש מנקודת הזמן שבה הכותב רוקם אותו עכשיו.

וכשאני מגיעה לכאן אני בכל זאת מגלה, שההפנר לא רק מבדיד אותי (טוב, אני הרי לא מזוכיסטית, לא הייתי ממשיכה לקרוא אם הוא היה רק מבדיד) אלא גם מלהיב אותי נורא, אם לא לחיים, אז לאמנות.

[על רמברנדט] ואני מנסה לנחש איך, איפה קיביני מאט! מאיפה יש לו  – כי בעיניו נראה שהוא גילה, שהוא יודע את הסוד של Ozu [במאי יפני]: איך להכיר בחיים כ מ ו  ש ה ם ובכל זאת לקבל אותם – או ש ר ק בציור כך ובחיים, חייו, יומיומו, גם הוא לא ידע. ויום אחד עוד ישאל השואל: "איך איך איך הפנר ידע וקיבל?", כי פה או שם בדף או בסרט בא חסד, מין חסד, גם אצלי, והשלמה מודעת ש"למרות הכול

ב ע צ ם בסדר". איך איך איך? והרי לא, מעולם לא ידעתי, או כן? בחיים, בבשר, ביומיומי – אני אמרתי להם "כן!", לחיים? הרי לא. (או כן?)

[אברהם הפנר: ספר המפורש, עמ' 115]

"דרכי האהבה" מאת ז'אן אנואי ופרנסיס פולן

בלי פירוש ותוספות

לפעמים אני מעתיקה (מקלידה) לי קטעים מרעישים במיוחד מספרים אהובים, וכשהעתקתי לי את הקטע הזה מ"כולל הכל" של אברהם הפנר קלטתי שהוא מתרחש בערך היום (חוץ מהעניין הפעוט של 29 שנים...) אז החלטתי להעתיק אותו לכאן, היום. כפי שהוא כותב - "בלי פירוש ותוספות" (אבל אתם מוזמנים כן להוסיף בתגובות).

מתוך "כולל הכל", אברהם הפנר (עמ' 579-580)

... יום שבת לקראת הצהריים בשבוע הראשון של מאי, ל"ג בעומר, פרשת "אמור", שנת החזיר – איזה קואורדינטות שאתם רוצים. עדיין כיף ואני הולך ללבוש חולצה כי יש עוד זמן עד 1:00, שרק אז אני אשליך אל האש גם את הספגטי לאיזה 15-17 דקות עד שיהיו רכים אבל קשים (לסוֹס הוספתי בינתיים קצת יין אדום והוא רותח לו קטן כל הזמן). ואז בערך באחת וחצי נשב לארוחת שבת נהדרת של ספגטי פלוס סוס פלוס יין פלוס גבינה, וגברת שכטר פלוס מר שכטר ישקעו אל תוך צלחות של כרבולות אדומות בתאווה איומה. זה אחר כך, ועכשיו הכול מוכן? מוכן. יש עוד זמן? יש. אז אני הולך לשים חולצה ולצאת לסיבוב של שבת עם הכלבה. כשאני פותח את דלת חדר האמבטיה להודיע לאשתי שהנה אני יוצא לסיבוב עם הכלבה, היא עומדת שם (באמבטיה) עטופה במגבת ומסתכלת בי במבט של הליצן של המלך ליר: "הי?" היא אומרת. כלומר, "אתה בכלל פה?" (בחדר האמבטיה, בבית, ברחוב בני דן 26, בתל אביב, בארץ – חי?)

זה רגע צומת! תמיד זה רגע צומת, ולא משנה אם בסופו של דבר שני אנשים מתוך 2 מיליארד (עוד מעט שלושה מיליארד) יוצאים תכף במחול המחניים במיטת זימת נישואיהם (אוזביצקי אישר לי כבר לפני שנים "סמיכות כפולה" בעברית) או אם הם רק מחייכים במבוכה מסוימת והיא אומרת לו: "תן לי רגע את המסרק."

פה צומת! פאקט שזה עובדה ואני רק בן 49, אז אני עוד לא מסתדר עם זה ועוד לא יודע מה להוסיף על הסצנה הזאת. זה יהיה קטע בספר בלי פירוש ותוספות.