היצור [סיפור]

היצור - מאת לי עברון

אני גר בקומה השניה בבית עץ בן שתי קומות, ומטפס אליה תמיד בגרם

מדרגות מעוקל ורעוע, אף הוא מעץ, שנמצא מחוץ לבית. ניתן גם לטפס

בגרם מדרגות רעוע פחות, שמותקן בבית פנימה; אני נרתע מזה, וסיבותי

עמי.

הקומה התחתונה היא כולה חדר אחד, גדול, מרווח, ובכל זאת משרה

תחושה קשה של קלאוסטרופוביה; אין שם חלונות. בקומה זו גר היצור.

קומתי מחולקת לשלושה חדרים: סלון מרווח שהוא גם חדר העבודה

שלי, וארבעת קירותיו הם ארונות ספרים מלאים וגדושים שעליהם

גאוותי; חדר השינה שלי, אף הוא מרווח למדי, ובו שני חלונות גדולים

המשקיפים על הנוף המרהיב שבאזור מגורינו, ומטבח קטן.

חברים הבאים לבקרני מתפעלים תמיד מיפי הבית. אני מתפעל פחות.

ידועות לי מגרעותיו; רטיבות, טחב, רוח הפרצים שחודרת בקלות פנימה

בחודשי החורף. והיצור, נראה שלא אכפת לו היכן הוא, ויהיה אומלל

באותה מידה בכל מקום אחר.

אני איני אומלל; אני מרבה לצאת החוצה, מתיידד בקלות, מסוגל לקשור

שיחה כמעט עם כל אדם, ובני האדם אוהבים אותי.

ידידיי החדשים אינם יודעים על קיומו של היצור: הוא ספון לו בקומה

התחתונה,  אינו מנסה לטפס אליי לקומה השנייה כאשר אני מארח, ואם

שואלים אותי מה אני מסתיר שם בקומה התחתונה, בדרך כלל איני משיב, וממהר לשנות את נושא השיחה.

ידידיי הוותיקים יותר מכירים את היצור, ואלה שכבר הסכינו עמו

אומרים שהוא אפילו חביב; העיקול בזווית פיו, שלעתים מודגש יותר

ולעתים פחות, נראה להם כחיוך. אולי באמת זה חיוך; אני איני יודע.

מעולם לא ניסיתי לברר.

גם לידידים הקרובים האלה לא הסברתי מהו בדיוק הקשר ביני לבין

היצור; איני רוצה להסביר זאת, והם, כמוני, מקבלים את קיומו בביתי

ככורח המציאות, מבלי לבקש סיבות.

חיי עם היצור, עד לחודשים האחרונים, לא היו סיוט; הוא בשלו, אני

בשלי, הכל זרם על מי מנוחות. כך היה עד הבוקר הנורא בו התעוררתי

ומצאתי על שולחן הכתיבה האהוב שלי, שולחן נפלא מעץ מהגוני כבד,

ערמת דפים ועטי, העט השחור היפה, מונח עליהם. לא כך הנחתיו בערב

הקודם; ואותם דפים היו מלאים באותיות שחורות קטנות, שלא היו

שלי.

תחילה לא ראיתי מלים, רק אותיות: אותיות נפלאות, מסוגננות, בהירות

ומעוגלות, מתחברות זו אל זו בליטופי קווים מעודנים, שכמעט אי אפשר

להבחין בהם. אחר כך ראיתי מלים, מלים שאת כולן ידעתי ואהבתי פעם,

וכבר מזמן שכחתי; מלים שרדפו זו את זו רדיפה הכרחית ומובנת; מלים

שכל אחת מהן הייתה נכונה אך לא מובנת מאליה, ואותן מלים התחברו

יחדיו למשפטים, שהתחברו לסיפור, שהתחבר אל מוחי ואל לבי במכת

חשמל נוראה. היה זה סיפור חיי, לא זה הידוע לי, שבא במגע עם צבעים

וקולות ועורות וגופים של הזולת, אלא זה החבוי, שנרקם אצלי במוח

ובגידים ובעורקי הדם הכחולים הקטנים, זה שחיבר יחדיו את כל איברי

גופי ורק בגללו לא התפרקתי לחלקים קטנים וחסרי אונים.

רציתי לקרוע את הדפים לחתיכות קטנות, להשליך את עטי השחור

והיפה, לנסות ולשבור את שולחן המהגוני הכבד, אך לא הייתי מסוגל

לגעת בכל הדברים האלה. רציתי לרדת כרוח סערה אל הקומה

התחתונה, לרצוח את היצור ולנסוע הרחק.

לא עשיתי דבר; לא באותו בוקר, ולא בבקרים הבאים; הנחתי את

השולחן, את הדפים ואת העט כפי שהיו. בכל בוקר התווספו דפים,

מלאים בתגליות מכאיבות, שעם הזמן נעשו גם מענגות.

הכתבים האלה מילאו את חיי, ופסקתי מיציאותיי החוצה; ידידיי,

הישנים והחדשים, דאגו לשלומי ובאו לבקרני באחד הבקרים, כאשר

קראתי בחיל וברעדה את דפי היום שהמתינו על שולחני, בידי השמאלית

ספל קפה ובידי הימנית העט השחור.

הידידים התנפלו עליי וחנקו את גרוני בחיבוקיהם; העט נפל מידי, הקפה

נשפך על האותיות היקרות ומרח את קווי הליטוף העדינים שחיברו אות

לאות על פני הדף כולו. ומייד היו כל הדפים בידיהם, והם קוראים,

מחללים את האותיות הנבלעות בזו אחר זו בתוך אישוניהם המתרחבים,

פוערים את לועיהם בקריאות התפעלות, גופם מתעוות בהערצה, והנה,

הם נושאים אותי על כפיהם ומריעים, נושאים אותי הרחק מן הבית ומן

היצור, מביאים אותי אל העיר כדי להכתירני, רוצים לקטוע את ידי

הימנית ולהכריז עליה כקדושה, בחשבם כי זו היד שכתבה את סיפור חיי

העלום, שמסתבר שהיה גם סיפורם העלום של כל האנשים האחרים;

ידידיי הישנים, ידידיי החדשים ואלה שאינם ידידיי, כולם מעריצים אותי

ומרטיבים אותי בנשיקותיהם, אחד מידידיי החדשים יש לו גרזן ביד,

הוא זה שיקטע את ידי, ואחר גוזר את הדפים, דפי היצור, ומחלק מילה

לכל איש, וכל איש מחזיק בפיסת הנייר שלו ובוכה, ודמעותיו מוחקות

את המילה ואז הוא בוכה עוד יותר והנייר מתמוסס, ולבסוף הכל שלולית

אחת גדולה ואטבע בה אם לא אזעק כי היצור, היצור הוא שכתב את כל

זה, אך לא אצעק, אטבע בשלולית ואניח ליצור לשרוף את בית העץ שלי

במלותיו.

סיפור שכתבתי אי אז בגיל 17.

עקב חיפוש שירים ישנים בתיקיות, בנסיבות משמחות, מצאתי אותו ואחרים, וחשבתי שלפני עידן המחשב אולי הייתי מוצאת אותם בעליית גג...

ואני, כשקראתי עכשיו שוב, התפעלתי, אבל הסוף קצת הצחיק אותי :)

פרפרים - סיפור קצרצר; וציור של גל ברזילי
 

השמש ליטפה את עפעפיה בזהב ולשונו בחשה בפיה מתיקות סמיכה מדבש, והיא נלחצה אליו והצמידה עוד ועוד את גופה אל גופו, כמבקשת להיטמע בו, וידיה תרות את ארץ גבו, וידיו שלו מנגנות מנגינות מופלאות במעלה ובמורד גבה, ואז הוא נגע שם, בעצם הזנב, ורסיסי אור התפוצצו בגבה והיא רצתה להגיד רגע, אל תפתח, אני עוד לא מוכנ- וידו כבר עלתה מעצם הזנב ועד העורף ופתחה את השער הסודי והיא כבר לא הייתה היא, אלא אינספור פרפרים צבעוניים, כמעט שקופי כנפיים, שהתעופפו מתוך מה שהיה גוף אישה דרך שַׁער שפעם היה גב, וכעת לא היה עוד דבר אלא אור מפכה בעורקי הצבעים.

לאונרד כהן (קטע מתוך רומן בכתובים)

אני נזכר בשיחות ששמעתי כשהייתי ילד, בחצר של יוסי בעין כרם, יוסי הצייר, בעל הזקן המאפיר והעיניים הכחולות מאוד, וכוס הוויסקי הנצחית ביד, שנשים עירומות תלויות על קירות ביתו כפוחלצים שנועדו לציין את כיבושיו, ואני שהתבוננתי היטב למדתי את השיעורים הראשונים באנטומיה נשית מהציורים האלה, שבאחד מהם נבהלתי קצת מפיסת העור הוורדרדה שלא ידעתי מהי ושנראתה לי במבט ראשון כמו פצע.

אחותי ענבר סירבה להתלוות להורינו בשבתות האלה שנסעו ליוסי בירושלים, מה, אין לי חיים שאני צריכה לבלות עם ההורים שלי? (וכנראה לא היו לה: את השבתות האלה בילתה בבית מול הטלוויזיה.) ואין לי כוח ליוסי השונא נשים הזה, ומיד אבא ואני נפנינו ממנה בביטול (עוד נאום פמיניסטי שאת נואמת בלי להבין בכלל), ואמא פסחה על שתי הסעיפים, כי אם הבת שלה מתקדמת יותר ממנה, ומודעת יותר ממנה, ואיזה יופי שהדורות משתפרים ונעשים נאורים יותר, אז מי היא שתעמוד בדרכה?

ואני, ילד רך ומרַצה שמודה שאין לו חיים, נסעתי עם הוריי למפגשים בחצר הכפרית של יוסי והקשבתי בסקרנות לשיחות של יוסי ושל אבא, למשל על לאונרד כהן, "את זקפתך הביתה אל תיקח", הקריא יוסי לאבא תרגום עברי מספר של שירה ארוטית שהיה אחד האהובים עליו, ואבא התעניין בנימה מלומדת אם במקור היה erection או hard-on (הוא לא היה כל כך חזק במוזיקה קלה), ואני דמיינתי איש הולך ליד הנהר ומהדק אליו את מעילו וקר לו נורא אבל עומד לו חזק ואסור לו לבוא הביתה עד שתרד לו הזקפה. כי אם הוא יבוא ככה, יכעסו עליו ויגרשו אותו.

וראיתי איך עפרה, הציירת הג'ינג'ית, רוכנת יתר על המידה כשהיא מבקשת מאבא אש לסיגריה, ובהזדמנות זו מניחה יד על זרועו ונותנת לו להציץ היטב-היטב במחשופה המנומש, ואמא מבחינה אבל מה היא יכולה לעשות, והבנתי כשיוסי רמז לאבא את מי מהנוכחות הוא זיין, ועל מישהי אמר "בילינו שלושה ימים ולילות במלון, לא יצאנו מן המיטה", ואני תהיתי אם כשמבלים שלושה ימים ולילות עם מישהי במלון ולא יוצאים מן המיטה, באמת לא יוצאים, אפילו לא בשביל לשתות ולאכול ולהשתין ולחרבן ולצחצח שיניים, וחשבתי שאני אף פעם לא אהיה גבר כזה, אף אחת לא תלהיב אותי מספיק בשביל שאני ממש לא ארצה לקום מהמיטה. ואחר כך היה לאבא התקף לב והוא התחיל לקחת כדורים כל יום, והייתי מוטרד נורא כי אם הוא יהיה עם מישהי שלושה ימים במיטה, איך הוא ייקח את הכדורים? ופעם עשיתי את הטעות שכל פעם מחדש נשבעתי לא לחזור עליה וכל פעם מחדש התפתיתי, ושיתפתי את ענבר במחשבות שלי, וענבר אמרה: "זה מה שמטריד אותך? ואם אבא יהיה עם מישהי שלושה ימים במיטה, זה אומר שהוא יבגוד באמא – זה לא אכפת לך? גם אתה נהיית חתיכת שונא נשים קטן." והרגשתי כל כך אשם על זה שאמא באמת בכלל, בכלל לא עלתה בדעתי. "חוץ מזה גבר לא יכול לזיין ולזיין בלי הפסקה, אחרי שהוא גומר הוא צריך לחכות לפחות עשרים דקות," העירה אחותי ועוד לפני שהספקתי לתהות איך היא יודעת, חשבתי בהקלה על לאונרד כהן, שככה הוא יוכל סוף סוף לחזור הביתה.

יסמין (חלק אחרון, ולפניו לינקים לסיפור כולו)

לחלקים הקודמים:

ראשון

שני

שלישי

רביעי

חמישי

שישי

שביעי

שמיני

תשיעי

ד. יסמין

בלילה השלישי, ברגע שנרדם המלך כבר החליקה את רגליה אל הנעליים ועטתה את החלוק והלכה להמתין, מתוחה ומרוקנת, ליד עריסתו של בנה. והוא לא הופיע כבדרך קסם; הוא נכנס מבעד לדלת, עייף ועצוב. נראה שנעשה מוחשי יותר, אפשר היה לראות שהוא איש צעיר ותווי פניו קבועים פחות או יותר, והוא גבוה ודי רזה. הוא התקרב והושיט לה יד, וצער בעיניו.

"הלילה אקחנו."

"קח גם אותי, אני לא יכולה להיפרד ממנו. לא אכפת לי לוותר על הארמון, על האוצרות. לא אכפת לי כלום. קח את שנינו, אנחנו משפחה."

עיניו התרחבו. הוא לא ציפה לזה. אבל כעבור רגע נאנח. "איני יכול לקחת גם אותך."

"קח אותי," הפצירה, ליטפה את לחיו וכבר קרובה כל כך הייתה אל שפתי הדובדבן, אל נשימתו המתוקה. "או תישאר אתנו בארמון, אני אכין לך דירה סודית, המלך לא ידע. תוכל לראות את נהרו כל יום!"

"ואותך... בכל לילה..." הוא נשף אל שפתיה בערגה.

"כן," ליקקה את שפתיו ואחר כך נשכה והוא הצמיד אותה אליו בחוזקה.

"אי אפשר," לחש לתוך צווארה. "יש כללים. או שתאמרי את שמי, או שאקחנו ואלך."

כאב התשוקה פעם בה חזק כל כך שפחדה, כעת גופו על גופה והם מקלפים מעליהם את חלוקה ואת בגדיו, אבל אחר כך יותיר אותה טבועה בחושניותה שלה, והיא תשכח, והיא לא תציל את בנה...

וכשהיה בתוכה, קרוב מכל קרוב וזר מכל זר, והיא הביטה לתוך עיניו ושילבה אצבעותיה באצבעותיו והתמסרה לעונג שהוא ידע להעניק לה ולכמיהה שעורר בה, והדמעות נקוו בעיני שניהם, הפצירה בו, "תגיד לי...", ובעיניו עלה הנוגה.

"אור."

"מה?"

"קוראים לי אור."

הוא נשק לשפתיה בעדינות.

"אור..." טעמה את שמו.

"יסמין..." חייך אליה.

בבוקר התעוררה יסמין לבדה ליד עריסתו של בנה נהרו הישן. כשליטפה את לחיו של בנה והביטה בפניו השלווים ובשפתי הדובדבן הנרעדות מתוך חלום, הבזיק בה זיכרון של רגש אחר. ומעתה תהיה ספונה בתוך חייה בבטחה יחסית, אבל תמיד תתגעגע. אור שלי, התוותה בשפתיה בלי קול. ומתוכה שמעה את קולו עונה לה: יסמין.  

יסמין (9) - אחד לפני האחרון.

[לחלק הקודם]

היא חשה אל הספרייה ושם מצאה את מגילות הקלף שהביאו לה כשנהרו נולד, וקראה את כל השמות, וככל שקראה כן גבר ייאושה, היה נהיר וברור לה לגבי כל שם ושם שאין זה שמו, וככל שהמשיכה חשבה שלא ייתכן שהוא נקרא בשם רגיל כשמם של בני אדם רגילים, וחרדה גאתה בה, נהרו שלה אבוד.

ובלילה הוא שב ועמד ליד העריסה והיא עמדה והביטה בו, ולנוכח מבטו השואל הנידה בראשה בשלילה ובלעה את היובש הצחיח בגרונה, והוא השפיל מבט מאוכזב ואז הביט אל נהרו וחייך.

בלילה השני, נואשת, ניסתה לשחדו וליד עריסת בנה ניגשה אליו והסירה את חלוקה ולקחה את ידו החמה אל שדה, והוא נאנח וליטף והביט בה בערגה, בציפייה, אך משלא אמרה דבר סילק את ידו בעדינות, נישק את פטמתה וכיסה שוב את גופה בחלוק.

ביום השלישי, בלי לדעת מדוע, ואולי מתוך בדידות, הלכה לבקר את עלמה. את נהרו החזיקה בזרועותיה והלכה אל הכפר בשביל כמו בת העם, לא רצתה לבוא בכרכרה מפוארת מוקפת בפמליה של מלכה.

עלמה לא נישאה, וחזרה לגור בבית אביה כמו לא יצאה משם מעולם. עדיין נראתה כנערה ותלתלי הבקבוקים שלה קיפצו בעליזות. בהתחלה נראה שהיא חוששת לנהוג קרבה במלכה, אבל מתיקותו של נהרו, ורצונה של המלכה שיהיו קרובות כמו פעם ודבר לא יחצוץ ביניהן, חיממו במהרה את לבה והיא נעשתה לבבית כשהייתה.

"אני צריכה לשאול אותך משהו, על השלב האחרון," אמרה המלכה ופניה של עלמה נחתמו.

"סליחה, זה פשוט חשוב לי לדעת..."

"זה לא שאני לא רוצה לספר לך," אמרה עלמה. "אלא שאני עשיתי משהו שאסור היה לי לעשות, את מבינה, עשיתי דברים שחשבתי שהם חלק מהשלב האחרון אבל הם לא היו קשורים אליו באמת, ובגדתי, לכן המלך לא רצה בי."

"וידעת..."

בפניה של עלמה התחרה הפחד עם הסקרנות.

"את שמו?"

"בוודאי," נשפה עלמה בהפתעה, "בוודאי שידעתי את שמו."

והמלכה הניחה את ראשה על ראשו המתוק, הניחוחי, של נהרו והתעצבה אל לבה, כי רק עכשיו חשה כמה בלתי אפשרית היא השאלה, ואפילו חברה טובה כמו עלמה שהייתה פעם קרובה כל כך, בשר מבשרה, לא תוכל לגלות לה דבר פרטי כל כך, והלילה תצטרך לעמוד מולו לגמרי לבדה, ושום איש ושום דבר בעולם לא יוכל לעזור לה.

 [לקטע הבא - והוא האחרון]