להיות אחד - הסוף

כשהגיע גם יום הולדתה של יעלה, רק אני (מלבד ירדן, כמובן) ידעתי שהיא בהריון. יעלה לא אהבה הפתעות, ולכן את המסיבה שלה ארגנתי בגלוי, ושאלתי את מי היא רוצה שאזמין. היא הפתיעה אותי כשאמרה שדווקא חשוב לה שתומר יהיה. "אולי בגלל שאני בשלב כל כך אחר בחיים שלי, ואני בהריון והחיים שלי הולכים להשתנות לגמרי," אמרה, "אולי בגלל זה אני רוצה כבר בלב שלם להתיידד עם השלב הקודם, להיפרד ממנו יפה."

תומר השיב על האי-מייל שלי, כתב שיבוא וחתם "באהבה", ואני הייתי נסערת מאוד במשך יומיים: אולי השתנה אצלו משהו? האם התכוון לאהבה של ידיד או לאהבה של מאהב? או שלא התכוון לשום דבר, סתם היה לו מצב רוח טוב באותו יום?

המסיבה נערכה בדירתם של יעלה וירדן, אבל אני לא הסכמתי שכלת השמחה תטרח בהכנות, וכל שעות הצהריים הייתי עסוקה שם עם ירדן באפייה ובקישוטים. שמחתי שידיי מלאות, כי ההתרגשות שגאתה בבטני גבלה במועקה ופחד. היה לי נדמה שתכף אקיא, ומצד שני הרגשתי ריקה, חלולה.

והנה הגיעה השעה, אני כבר החלפתי בגדים והתאפרתי, גם יעלה ניאותה לאיי-ליינר ושפתון עדין, והנה החלו החברים להגיע, עודד ובת זוגו, רחלי ובת זוגה, חברים של ירדן, חברים מן העבודה... הסתכלתי ביעלה המוקפת חברים, המחייכת, וחשבתי שבלבה היא כואבת את העדרו, שחיץ קם בינה לבין כל השמחה הזאת, בינה לבינה. לא יכולתי לסבול את זה; את הכאב שנדמה היה לי שהיא חשה. חמקתי החוצה בלי לומר לה דבר, ולא העליתי על דעתי שאולי העדרי יכאיב לה אף יותר. נסעתי אל תומר וכמעט גרמתי לתאונת דרכים, אפילו לכמה תאונות, לא בגלל הדמעות שערפלו את עיניי אלא בגלל החזרות שעשיתי בראש על דברי הכעס שאומר לו: איך העזת, איך העזת אפילו ליומולדת של יעלה לא לבוא, ולא מצאתי מילים לגעור ולנזוף בו, רק אני שונאת אותך שונאת אותך שונאת אותך.

לא היה לי אכפת שכל האיפור שלי נמרח, הרי לא לחזר באתי, באתי לגעור ולייסר ולהעניש. רצתי במעלה המדרגות ולחצתי על הפעמון לחיצה ארוכה ונהניתי מהצליל הצורם: הצרימה הייתה במקומה. לרגע נבהלתי: אם הוא לא בבית לאן אוליך את כל הכעס הזה. אבל בסוף שמעתי צעדים מדשדשים אל הדלת, והיא נפתחה, ותומר הביט בי בתמיהה, סתור שיער ומנומנם. "טולי! מה-"

נכנסתי בסערה וחלפתי על פניו. הוא סגר את הדלת והעביר יד בשיער הסתור. "מה קורה, טולי?"

"עכשיו המסיבה של יעלה, היומולדת של יעלה!" צעקתי ושמעתי את עצמי, חלק ממני מנותק לגמרי ותמה על הגרוטסקיות המוחלטת של החלק הצועק.

"אז מה את עושה-" פתח תומר.

"מה אני עושה," בלי לדעת מה אני עושה תפסתי בחולצה שלו, מנסה לצבוט אותו ולא רק את הבד, להכאיב לו. "מה אתה עושה? אתה חייב כל פעם לאכזב? יא אללה, למה אתה לא יכול קצת להיות חבר – אם לא יותר מזה-" ובעוד החלק האחד צועק והחלק האחר משקיף גם חלק שלישי ניעור, חלק המביט בפניו של תומר, שהביעו עכשיו דאגה ואמפתיה, ומקונן: למה אי אפשר פשוט להיות אחד? למה תמיד המרחק הזה, למה אי אפשר פשוט להתיך את עצמי לתוכו, אותו לתוכי, להיות אחד ולשכך את הכאב הזה? ובלי לדעת מה אני עושה ניסיתי להכות, להכאיב, להטביע בו חותם, צבטתי אותו והיכיתי על חזהו באגרופים כמו אישה חלושה בקומדיה רומנטית משנות הארבעים, אפילו בעטתי בשוקיו ודרכתי על כפות רגליו הנתונות בנעלי בית, ותומר כמעט לא הגן על עצמו. "טולי," אמר את שמי כמה פעמים, אך אני הוספתי להטיח האשמות לא ברורות, "טולי, תירגעי מותק, אני שכחתי, נרדמתי..." ועכשיו האגרופים כבר החלו להכאיב כנראה, כי הוא תפס את ידיי והחזיק אותן מאחורי גבי, ואני ניסיתי לנשוך אותו, נשכתי בכתפו, בצווארו, בכל כוחי, הלוואי שירד לו דם, אני אשתה לו את הדם, וכל אותה עת בעטתי ברגליו, ותומר התנשם בכבדות ואחז בידיי בחוזקה והכאיב לי, והצמיד אותי אליו בכל הכוח עד שלא יכולתי לבעוט עוד, ואני הוספתי לנשוך את צווארו והוא חיכך בי זקפה חד משמעית והפיל את שנינו על השטיח שבהוֹל, מרפה מידיי לרגע, הפוגה שניצלתי כדי לצבוט אותו בכל כוחי ולהסיר את חולצתו ולנשוך אותו ליד בית השחי, עד שצעק בכאב והדף את פניי בידו. נשכתי את היד אבל הוא השאיר אותה על פניי והפשיט אותי בידו האחרת, ובסיפוק ראיתי מבעד לאצבעותיו את סימני השיניים ואת החבורה על יד בית השחי, הנה הטבעתי בו חותם, וכשחדר אליי בבת אחת הרגשתי מלאה עד גדותיי, מהנרתיק עד לגרון, כל החלל הזה שחיכה שתומר ימלא אותו התמלא בבת אחת ולא היה מקום, הייתי מוכרחה להוציא משהו, לבכות, לצעוק, לגנוח, ותומר נע בתוכי כאחוז תזזית ושתק, לא צעק ולא גנח, אבל התנשף ופניו התעוו, הטבעתי עליו חותם, אבל גם כשהתחלתי להתכווץ סביבו, כשכתפיי עלו באוויר ונצמדתי אליו בחיבוק, וכשהוא פעם בתוכי והשמיע סוף סוף גניחה ופלט לתוכי מתמצית היותו ואני התהדקתי סביבו עוד ועוד כאילו לעולם לא אניח לו לצאת, מחבקת אותו בידיי וברגליי ובכל-כולי, גם אז בכה בי החלק שידע שאפילו זה לא מספיק, שלעולם לא אפענח אותו, ידע ובכה: למה אי אפשר? למה אי אפשר להיות אחד-

להיות אחד 20 (אחד לפני האחרון)

מאז עברו הימים ולא דיברנו. היו לי ייסורי מצפון: זכרתי את בקשתו של תומר שלא אוותר עליו, וגיניתי את עצמי שאני לא מוכנה להיות לצדו כידידה, בלי מין; הרי זה מה שרצה, לא?

כששיתפתי את עודד במחשבות האלה הוא רק סינן שהוא לא מאמין שאני עוד מרחמת על היצור הזה, והוסיף שאם תומר לא היה חבר שלו, הוא כבר היה אומר עליו דברים חמורים; ואולי באמת הגיע הזמן שינתק אתו את הקשר.

יעלה הגיבה בצער. "אני מבינה אותך, אני כל כך מכירה את הרגשת המחויבות שהוא יודע ליצור," אמרה. "אבל טול-טול - אל תיעלבי, אבל הוא פשוט משחק בך. הוא בן אדם חלש, טול-טול."

חלש? הרגשתי שאני פה החלשה. תומר, ככל הידוע לי, ניהל את חייו, יצא עם בחורות, עבד, בילה; ואני לא יצאתי עם אף גבר מאז נפרדו יעלה ותומר, ואף שכביכול אני ממשיכה בחיי, אני בוכה כל הזמן כמו ברז דולף ולא מצליחה להפסיק לחשוב עליו; ומצד שני גם איני מעיזה לעשות את מה שאני מרגישה שעליי לעשות – לבוא אליו, להשכיח ממנו את כל חששותיו בנשיקות, ופשוט לאנוס אותו. ואולי הייתי עושה זאת אילו האמנתי שרק חששות עוצרים בעדו; אילולא חשבתי שהוא פשוט לא רוצה אותי.

מדי פעם בפעם היה שולח לי אי-מיילים, עדכונים שטחיים בשלומו, לינקים לאתרים מעניינים, בנימה חברית קלילה שהקשתה עליי להאמין שהוא אותו תומר שלחש באוזני "אל תוותרי עליי". חשבתי שאני צריכה לא לענות, ובכל פעם מחדש לא התאפקתי ועניתי, והוא השיב, וחוזר חלילה, ולפתע היה משתתק, ואני הייתי בודקת את תיבת הדואר הנכנס ללא הרף, מקללת את עצמי ונשבעת שלא אכתוב לו עוד לעולם.

"את חייבת לצאת עם מישהו אחר. דחוף," אמר עודד. "את חייבת לשכוח את תומר. כבר ראינו בדיוק מה יש לו להציע. תשאלי את החברה הכי טובה שלך."

ידעתי שעודד צודק, אבל לא היה לי חשק להכיר אף אחד; כל מי שלא היה תומר היה בעיניי אפור וחסר טעם. העולם כולו היה אפור וחסר טעם, וממילא אני עצמי לא הייתי. לא הרגשתי ממשית בלי תומר, בלי הקשבתו בראש מורכן וצחוקו המחניף, בלי נשיקתו בין רגליי ולחישתו באוזני "אל תוותרי עליי".

אבל עודד דווקא הכיר מישהי. בחתונה של יעלה. והם עברו לגור ביחד ביום הולדתו השלושים - שמחה כפולה ומכופלת. ארגנתי להם מסיבה. שלחתי אי-מיילים לכל המוזמנים וכמעט הסרתי את תומר מהרשימה, אבל ברגע האחרון התחרטתי. הרי כולנו חברים מילדות, ואיזו זכות יש לי להדיר אותו? עודד אמנם משמיץ אותו, אבל נדמה לי שזה בעיקר כי הוא רוצה לגונן עליי.

הוקל לי כשהוא פשוט לא הגיע. היה ערב קל, זורם: ראיתי פתאום שהחיים בלי תומר לא רק אפורים, אלא גם פשוטים יותר. לא צריך להתאמץ, להשתדל, לפענח: יכולתי פשוט להיות. לא הפריע לי שכולם סביבי זוגות ואני לבדי: אהבתי אותם, את יעלה וירדן, את עודד וגילי, את כולם. הרגשתי עטופה באהבה, מוגנת. שירו של לו ריד Perfect Day התנגן לו ברקע ולרגע נרטבו עיניי בדמעות, לא אלה שהתביישתי בהן, שהיו מלוות בהשתנקויות המכוערות: דמעות עדינות.

למחרת התקשר אליי תומר לטלפון הסלולרי. ראיתי את שמו ולבי כבד. לא עניתי. שישאיר הודעה.

אחר כך שמעתי אותה: "היי טולינקה, זה תומר. רציתי לשאול מה שלומך, להתנצל שלא באתי אתמול ולקוות שהיה מאוד מאוד כיף. נשיקות וד"ש לכולם."

להיות אחד 19

צלצלתי בדלת פעמיים וכבר התחלתי לדאוג. תומר פתח את הדלת כדי סדק, בלי חולצה, ובבטני עלתה תחושה מחליאה שאינו לבדו. "טוליק, אני לא בא. התנצלויותיי ליעלה, ונדבר מחר, טוב?" רק פתחתי פה והושטתי יד למחות, לשאול, והוא הוסיף, "אני לא מרגיש טוב," שלח נשיקה באוויר וסגר את הדלת בפניי.

אבל מה שהעציב אותי יותר מכול היה שכשיעלה עמדה בחופה, עיניה חיפשו: חלפו על פניי וחייכו אליי בחיוך החם שערסל אותי בביטחון של אהבה המלווה אותי עוד מגן הילדים; חלפו על פני עודד; רחלי והחברה החדשה שלה, רויטל; הוריה; החברים שלה ושל ירדן מהלימודים; חלפו על פני כל אלה ולא שקטו, הוסיפו לחפש.

אחרי החופה, כשחיבקתי אותה, מסרתי שתומר לא הרגיש טוב והוא התנצל.

עודד שאל אותי אחר כך למה העליתי את העניין בכלל, "מי בכלל זכר את תומר?" ואני שאלתי אותו אם לא ראה איך חיפשה אותו בחופה. "שטויות, היא הסתכלה על כולם בשמחה," פסק עודד, ואני הסטתי את מבטי בשאט נפש. "אתה כל כך חסר רגישות לפעמים."

למחרת חיכיתי לטלפון מתומר רק כדי לנזוף בו ולומר לו שהפעם עבר את הגבול, אבל הוא התקשר רק בערב, כשנחישותי כבר התפוגגה, מהנייד ולא מהבית, ואמר שהוא יושב עם רחלי ורויטל בבית קפה ואני מוזמנת להצטרף.

"פעם אחרת," אמרתי בקור וקיוויתי שהוא חש בזה, אבל קולו של תומר נשאר לבבי וחם. "אוקיי, לילה טוב, טוליק."

"עם מי שכבתָ בערב החתונה של יעלה?" עלתה מתוכי השאלה במפתיע בפעם הבאה שנפגשנו. אני חתכתי סלט במטבח של עודד, עודד עצמו פטפט עם חברים בסלון ותומר נכנס רק לרגע למלא את קנקן המים.

"שכבתָ, שכבתָ, אני לא כזה שכבן כמו שאת חושבת," תומר חייך והדביק לי נשיקה על הפה.

"אני לא מבינה אותך. מה אני בשבילך? אתה חושב שאתה יכול לעשות את הסוויץ' מידיד למאהב בכל שנייה שבא לך?"

"אני לא יודע, טליה," הרצין. "אנחנו באמת צריכים לדבר. לשבת ולדבר. אבל עכשיו זה לא הזמן-" הוא פרש את ידיו לצדדים במחווה של חוסר אונים. מנוול, אמרתי בלבי. אתה הרי נורא שמח שאי אפשר לדבר עכשיו.

כשישבנו ודיברנו סוף סוף, במרפסת של בית קפה לצלילי דייוויד בואי – שהעלה בי אושר נגד רצוני, אושר שלא במקומו – הייתה לי הרגשה שתומר משמיע באוזניי מונולוג שהוכן מראש. הוא אוהב אותי אהבת נפש. אני מאוד מושכת אותו. אבל אני החברה הכי טובה שלו, וגם החברה הכי טובה של האקסית שעליה עדיין לא התגבר. הוא לא חושב שאנחנו יכולים להיות זוג. זאת תהיה הרגשה מוזרה, כמעט של גילוי עריות.

"טוב, מה אני אגיד לך," השבתי אחרי שתיקה ומבט תמים שתלה בי. "נשמע שהכול אצלך סגור וחתום, אין לי פה מה להגיד בכלל."

"אני לא רוצה לאבד אותך, טולי." הוא נטל את ידי ולי התחשק לברוח.

"אין לך מה לאבד, אתה לא אִתי." נימת קולי התחילה לדמות ליבבה. זה הרגיז אותי. רציתי לקום וללכת. תומר ליטף את ידי באגודלו ושתק, והליטוף שלו העביר מכות חשמל קטנות בשיפולי בטני, ונעצתי בו מבט אבל לא הצלחתי לפענח אם הוא מודע להשפעות של ליטופו.

"תומר, אני ממש צריכה להיות עם עצמי עכשיו." התחלתי לחפש את המלצרית כדי לבקש חשבון, אבל תומר קם ואמר, "עזבי, לכי, אני אשלם," וכשהתחלתי ללכת תפס בידי ומשך אותי אליו בכוח לחיבוק חזק, נשק על אוזני נשיקה קטנטנה שהטריפה אותי ולחש: "אל תוותרי עליי." וכמו אז, על הספה שלו, גלי הבכי שעלו בי התערבבו עם הגלים האחרים.

להיות אחד 18

5.

עכשיו היינו חברים. חברים כמו שאני ועודד חברים. אבל עם תומר הדברים לעולם אינם ברורים. מצד אחד נפגשנו כמעט כל יום, ולעתים קרובות דווקא בבית שלי או שלו, במין אינטימיות מתעתעת של שעות ערב מאוחרות, ולפעמים אף ישנו יחד; מצד שני, מעולם לא חזר על מה שעשה באותו ערב, אף שלפעמים היה לי נדמה שהוא עומד לעשות זאת. לפעמים נתן לי נשיקה בלחי והיה לי נדמה שיוסיף עוד נשיקות אחרות, לפעמים חיבק אותי חזק כאילו לעולם לא ירפה. ומצד שני, לעתים קרובות חיבק אותי ונישק את לחיי כידיד, לגמרי בדרך אגב.

יעלה וירדן שבו מהודו ושכרו יחד דירה. כל כך שמחנו להיפגש שוב, יעלה ואני: לא שבענו זו מחברתה של זו, דיברנו ודיברנו ודיברנו, מה שהשאיר אותי פחות פנויה למפגשי ערב מאוחר לא ברורים עם תומר.

חששתי לספר ליעלה על מה שקורה ביני לבינו, דחיתי את זה לשיחה הבאה ולזו הבאה אחריה, אבל לבסוף, עיניי בספל הקפה החם שהחזקתי בשתי ידיי, סיפרתי לה. לא ידעתי איזה מבט אפגוש בעיניה, וכשהישרתי סוף סוף מבט היא נראתה בעיקר עצובה. "לא נוח לי שאת עושה ממני שופטת," נאנחה. "ברור שאני קצת מקנאה, ומוזר לי, הייתי אתו שנים. אבל טוב לי עכשיו ותומר באמת כבר לא חשוב לי. אני רוצה שיהיה לך טוב, טול-טול," כינתה אותי בכינוי מימי הגן, "כמו שלי טוב עכשיו. הלוואי שזה יכול לקרות לך עם תומר. אבל אני בספק."

יעלה וירדן חיפשו שניהם עבודה כפסיכולוגים; במהרה מצאו – ירדן עם ילדים בבית ספר ובמרפאה של קופת חולים, ויעלה בתחנה לבריאות הנפש. כעבור כמה חודשים היא בישרה לי שהם מתחתנים.

יעלה צלצלה אל תומר עוד בשובה מהודו, ולדבריה הייתה להם שיחה ידידותית, והיה לה נדמה שכבר אין משקעים. גם הוא סיפר לי על השיחה הזאת כבדרך אגב, בחיוך, כאילו אנחנו מדברים סתם על חברה משותפת מבית הספר. היה ברור שיעלה תזמין את תומר לחתונתה, והיא אמנם חששה שיהיה לו קשה – בכל זאת, חברתו לשעבר, שסירבה להתחתן אתו, מתחתנת עם אחר – אבל כפי שבישרה לי מיד אחרי שהלכה אליו להזמינו, תומר הגיב כמו כל ידיד טוב, שמח בשמחתה, חיבק אותה, מיגנט את ההזמנה למקרר ואמר שיבוא. כשבאתי אליו באמת ראיתי את ההזמנה שם, על המקרר, עם האיור הקטן שהכין חבר של ירדן ובו נראים החתן והכלה עומדים בחלון של מגדל, בדמותם של רפונזל והנסיך שכבר הצליח לטפס על שערה הארוך והחלק ולהגיע אליה.

אני הייתי מעורבת מאוד בחתונתה של יעלה – עזרתי לה בבחירת השמלה, הקשבתי להתלבטויות שלה ושל ירדן לגבי סוג הטקס, האוכל והמוזיקה, ועזרתי בסידורים. כמה פעמים באנו עודד ואני עם יעלה וירדן לחתונות של זרים כדי לטעום שם את האוכל או לבדוק את התקליטן, ופעם אחת בא גם תומר והפליא להצחיק את כולנו כשליווה את האירוע בקריינות רצף שחשפה את מחשבותיהם הנסתרות של המשתתפים.

ביום החתונה עצמו הייתי נרגשת כמעט כמו יעלה. ביליתי אתה את כל היום בהכנות האחרונות. החתונה עמדה להתחיל בשבע, וקבעתי עם תומר שאבוא לאסוף אותו ברבע לשבע. עד חמש וחצי הייתי עם יעלה – שניאותה להתאפר לראשונה בחייה, אבל התעקשה בצדק על שיער פזור ובו כמה פרחים לבנים, "בלי שום קונסטרוקציות ותרסיסים של מספרה" - חזרתי הביתה להתקלח, להתלבש ולהתאפר, והגעתי לדירתו של תומר, נרגשת גם מן ההזדמנות לבלות אתו ערב שבו שנינו לבושים יפה והאוויר מלא שמחה חגיגית.

להיות אחד 17

עודד צלצל כמה דקות לפני שיצאתי. ראיתי את המספר שלו על הצג ולא עניתי. ידעתי שהוא ישפוט אותי לחומרה. רציתי לאחר, לא להיראות להוטה, אבל לא הייתי מסוגלת לעשות שום דבר ולא לחשוב על שום דבר. נאבקתי בעצמי שלפחות לא אקדים, ולבסוף התדפקתי על הדלת של תומר, חמושה בעוינות מתגוננת, בתשע ועשרה.

כשפתח את הדלת הציף אותי ריח משכר ששכחתי – הריח שלו, שמיד השיב אותי ללילות ללא שינה אתו, אבל גם לחיבוקו התומך ולסרט הווידאו שראינו כשנפרדתי משלמה. ריח של אפטר שייב? של שמפו? לא ידעתי, אבל כשהרחתי אותו שוב ידעתי כמה התגעגעתי. אני לא יודעת מה הביעו פניי, אבל תומר משך אותי אליו והתחיל לנשק אותי על כל הפנים – לחי, אף, מצח, עין – בעודו סוגר מאחוריי את הדלת, ועוד לא אמרנו דבר. הוא חיבק אותי אליו והרגשתי שתכף אימס, ואז חייך אליי ולא הצלחתי שלא להשיב חיוך. הוא הוליך אותי ביד אל הספה בסלון והתיישבנו, ועדיין חייך וחייך. "מה אתה מחייך כמו חתול," לא התאפקתי.

"שלום גם לך," השיב ונישק אותי על קצה האף.

נו, עכשיו הוא יגיד, יסביר, יתנצל. יגיד שהתגעגע. משהו?

"תומר?" פתחתי.

"אז מזל טוב על סיום התואר," הוא מזג לשנינו יין. "אם את רוצה אפשר לצאת, אבל גם לחגוג כאן נראה לי נחמד."

"תומר, כל הלילות האלה שישנו ביחד..."

"הייתי בדיכאון, טולי."

"ואז פתאום, עם ענת..."

והוא נישק אותי על הפה. נשיקה של ממש, עמוקה, רכה, וכשלשוני גיששה אליו נענה מיד, החדיר לשון עמוק אל פי והדף אותי לאחור על הספה, נישק את צווארי, השחיל יד מתחת לשמלה שלי ומבעד לתחתונים הושיט אצבעות מיומנות להפתיע היישר אל הדגדגן שלי, ולא יכולתי שלא לגנוח בקול רם. "כן, יפה שלי," מלמל. ידו האחרת ליטפה את מצחי והוא הביט בי במבט שנראה מלא אהבה, והתחשק לי לבכות ובינתיים גם התשוקה גאתה בי, והוא הוריד לי את התחתונים, החליק מטה ונישק לי את הדגדגן ולפתע תחב לתוכי שתי אצבעות, ואני צעקתי ובכיתי בעת ובעונה אחת, למטה רטובה מהמיצים שלי ומהרוק שלו ולמעלה – מדמעות, והוא עלה אליי לבוש ויבש ונקי ושוב חייך כמו חתול, ונישק אותי שוב וליטף את פניי, וכשהושטתי יד אל מכנסיו הרחיק אותה ונישק את הכף והניח את ראשו על כתפי כמו בלילות ההם.