ג'תרו טול - להתרגש בבית

אתמול שמענו ג'תרו טול ואמרתי לחזי שבשבילי ג'תרו טול הם כמו בית, כי אני שומעת אותם כל כך הרבה ב-15 השנים האחרונות והם ליוו אותי בנקודות חשובות בחיים עד שנהיו חלק ממני. ואולי זה לא רק זה, הרי מלכתחילה ומתוך המטענים שאני נושאתאתי לא יכולתי לעמוד בפני הבריטיות שלהם ובפני העושר המוזיקלי והכישרוניות המטורפת של איאן אנדרסון שמנגן בכל הכלים וכותב מילים ומוזיקה וחונן גם בחוש הומור מטורף. הוא גם יפה בעיניי, ושמועות מדאיגות על ההיגיינה האישית שלו לא היו ניתנות לאישור או להפרכה מפאת פערי הזמן והמרחב (הזמן - כי למרות שאיאן אנדרסון חי ובועט וגם הייתי בהופעה שלו, התאהבתי מן הסתם באיאן של שנות השבעים).

ובשירים שלהם יש שילוב מדהים של ביתיות וביטחון ואהבה טובה עם ריגוש ודברים מלהיבים ומסעירים. הנה למשל שני שירי אהבה טובה, שאני אוהבת את הביתיות שבהם (כמו אצל יהודה עמיחי שמתאר את אהובתו המוארת באור המקרר).

הראשון הוא Wond'ring Aloud. בקליפ גם רואים כמה איאן חמוד ומצחיק:

והנה המילים - נכון שיר אהבה יפהפה?

Wond'ring aloud -
how we feel today.
Last night sipped the sunset -
my hand in her hair.
We are our own saviours
as we start both our hearts beating life
into each other.

Wond'ring aloud -
will the years treat us well.
As she floats in the kitchen,
I'm tasting the smell
of toast as the butter runs.
Then she comes, spilling crumbs on the bed
and I shake my head.
And it's only the giving
that makes you what you are

ועכשיו עוד שיר אהבה ביתי-לילי מתוק - fire at midnight

I believe in fires at midnight, when the dogs have all been fed.
A golden toddy on the mantle; a broken gun beneath the bed.
Silken mist outside the window -
Frogs and newts slip in the dark.
Too much hurry ruins a body:
I'll sit easy; fan the spark.

Kindled by the dying embers, of another working day.
Go upstairs: take off your make-up -
Fold your clothes neatly away.
Me, I'll sit and write this love song
As I all too seldom do -
Build a little fire this midnight.
It's good to be back home with you.

Kindled by the dying embers, of another working day.
Go upstairs: take off your make-up -
Fold your clothes neatly away.
Me, I'll sit and write this love song
As I all too seldom do -
Build a little fire this midnight.
It's good to be back home with you.

אני אוהבת את האקטיביות שלו בהצתת האש, את הטוב השקט, הלאה, אחרי יום העבודה ואחרי שהאכילו את כל הכלבים.

אבל גם בבתאחתי ומלהיב הוא יודע להיות, איאן. Acres Wild תמיד ריגש אותי נורא. לצערי ביוטיוב זה מופיע רק בביצוע של להקה אחרת שעושה מחווה לג'תרו, וזה גם נקטע לפני הסוף, אבל גם זה משהו. אין כמו ההבטחה האירית-המערבונית לשילוב של סקס ומסעות...

I'll make love to you
in all good places
under black mountains
in open spaces.
By deep brown rivers
that slither darkly
through far marches
where the blue hare races.

Come with me to the Winged Isle -
northern father's western child.
Where the dance of ages is playing still
through far marches of acres wild.

I'll make love to you
in narrow side streets
with shuttered windows,
crumbling chimneys.

Come with me to the weary town -
discos silent under tiles
that slide from roof-tops, scatter softly
on concrete marches of acres wild.

By red bricks pointed
with cement fingers
Flaking damply from sagging shoulders.

Come with me to the Winged Isle -
northern father's western child.
Where the dance of ages is playing still
through far marches of acres wild.

(ועכשיו אני שוב מתרגשת...)

אחרון חביב מהמרגשים והרומנטיים (עם מנה יפה של אובססיביות, יש לציין) - the Rover

Rover
I chase your every footstep
and I follow every whim.
When you call the tune I'm ready
to strike up the battle hymn.
My lady of the meadows,
My comber of the beach.
You've thrown the stick for your dog's trick
but it's floating out of reach.
The long road is a rainbow and the pot of gold lies there.
So slip the chain and I'm off again 
You'll find me everywhere. I'm a Rover.

As the robin craves the summer
to hide his smock of red,
I need the pillow of your hair
in which to hide my head.

I'm simple in my sadness,
resourceful in remorse.
Then I'm down straining at the lead
holding on a windward course.

Strip me from the bundle
of balloons at every fair:
colourful and carefree 
Designed to make you stare.
But I'm lost and I'm losing
the thread that holds me down.
And I'm up hot and rising
in the lights of every town

נכון מדהים, גם כשירה כתובה?

"עכשיו הזמן להספיק דברים," אומרים לי פתאום כל מיני מכרים שכבר יש להם ילדים. "אחרי הלידה לא יהיה לך זמן."

מה עכשיו מה?! עכשיו, כשאני גוררת את עצמי על גבי הכואב, רגליי הכואבות והבטן* שהשטרודלונת מנסה להרחיב לי אותה מבפנים, לעבודה ומצליחה לתפקד איכשהו במשך כמה זמן ואז לזחול הביתה לבהות בטלוויזיה ו/או לישון? עכשיו כשיש לי ליד המיטה שני ספרים שבעיקרון הייתי מתה לקרוא, זלדה ומורקמי, ואני לא מסוגלת לקרוא אותם? כשלוקח לי שבת שלמה לנקות אמבטיה וכיור, כשאני עצבנית ואין לי סבלנות לאנשים, עכשיו אני אמורה להספיק דברים.

(*אה, וגם השיניים כואבות ואי אפשר לעשות טיפולים קבועים בזמן ההיריון. כולי סתימות זמניות).

ואני מודה שאני לא יודעת איך יהיה אחרי הלידה, אבל הפסקנות הזאת משגעת אותי. בטוח שכל אחד מתנהל קצת אחרת (גם ההורים וגם התינוקות).

התייעצות עם פורום הבלוג

נפגשתי הבוקר עם הדיאטנית של קופ"ח, שהיא מצוינת ומעוררת השראה עד מאוד. ודיברנו על זה שצריך למצוא אלטרנטיבות לאכילה בכל המצבים האלה שאוכלים לא בגלל רעב (אצלי הרשימה ארוכה: עייפות, שעמום, רצון להתפנק, וגם מלהפך - שמחה, לחגוג, וכיו"ב). ואז חשבתי שמעניין לשמוע מה אנשים אחרים עושים כדי לקבל רעיונות, ולמה שלא אנצל את הפורום החכם והמקסים שיש לי פה. אז מה אתם עושים במצבים האלה?

[LOL - עכשיו ראיתי שהנושא החם הוא "איך לחגוג"...]

אושרים (ראו הוזהרתם, פוסט שלא מתאים ליום השואה).

הרעיון היה של אילן, ואני מצטרפת גם לדיסקליימר שלו – אין שום קשר לעיתוי, יום השואה, זה אפילו לא מתאים, ואני מקווה שזה לא פוגע באף אחד.

אילן עשה רשימת אושרים – ואהבתי מאוד את המילה. האושר בה"א הידיעה זה מונח קצת מוזר. כאילו, אם פוגשים אותו, איך יודעים בוודאות שזה הוא, זה עם היידוע, ולא "סתם" איזה אושר? (וברצינות, אני באופן כללי חשדנית כלפי יצורים שמסתובבים בעולם עם יומרות ועם ה"א הידיעה.)

יש לי המון אושרים מדי יום ביומו, לכן הרשימה חלקית מאוד.

אושרים

 - להשתמח מתוך עצמי סתם בלי סיבה ולמצוא את עצמי צוחקת.

 - לקרוא לאהובי כשתשוש ודווי לי ולקבל ממנו מילים טובות וליטופים. למצוא אותו ישן במתיקות לידי בלילה אחרי שנרדמתי מוקדם.

- כשאנחנו מתחבקים פתאום מרוב התרגשות מזה שעוד מעט היא תיוולד.

- בעיטותיה של הקטנטונת. להסתכל על הבטן שזזה מצחיק כמו ג'לי.

-  כשחתולוביץ' מגרגרת עליי בצורת בייגלה. ואני קוראת לה והיא עונה לי: ארר.

-  אנשים שנותנים בי אמון ומשתפים אותי במה שעובר עליהם כי אני מחזקת אותם – ובכך הם מחזקים אותי.

-   שיחה עם חברה שעוזרת לי להבין טוב יותר את עצמי ומשחררת אותי ממועקות.

-    כשאנשים אהובים צוחקים ומצחיקים אותי.

-   שיחה כזאת.

-          חיבוקים.

- להיקרא בשמות חיבה.

-          לשיר. ולשמוע איך אני שרה יפה.

-          שלושה פרקים חדשים של קרוב רחוק בויאודי, כשחשבתי שלא יהיו.

-          כשהצרבת/ עייפות/ כאב ראש/ כאב גוף/ דכדוך/ הכול ביחד סרים מעליי פתאום ואני שוב אני.

-          והאושר הכי עמוק אצלי בא דווקא בשעות משבר וצרה: כשאני מרגישה שמה שלא יהיה, אני סומכת על עצמי שאוכל להתמודד.

      - ועוד כמה פרטיים.

אילן כתב גם על להסתכל בראי ולאהוב את מה שהוא רואה. אצלי זה דווקא אחרת. לא נדיר שאני נראית לעצמי טוב בראי, אבל התחושה שזה מעורר בי היא לא שמחה אלא חרדת נטישה. משהו כמו "עכשיו אני עוד יפה". יש לי תחושה (ולא רק עכשיו בהיריון) שעוד מעט אני אעלה עוד כמה קילוגרמים מכריעים ואני כבר לא אהיה יפה (יש שלב בהשמנה שמטשטש לי את צורת הפנים). מרוב המתח הזה בא לי כבר לוותר על היופי מראש, לצאת מהמשחק. אולי בגלל זה אני כבר שנים לא מתאפרת.

אני בטח עוד אלמד ליהנות מהיופי ואוסיף אותו לרשימת אושרים עתידית.

טוב נו, אין ברירה (פוסט ארוך אבל חשוב בזכות המונוגמיה)

אין ברירה. אסתר פרל רודפת אחריי. קודם המאמר בהארץ, ועכשיו הפוסט של בועז כהן (לכו רגע להציץ, בועז כהן גם מפנה למאמר). האמת היא שגם את השיר הזה כתבתי במידה רבה בתגובה למאמר ההוא בהארץ. אבל עכשיו הרגשתי צורך להמשיך ולהגיב גם בצורה יותר עיונית.

אני אלך עם הציטוטים שבחר בועז כהן, ואגיב על חלקם. קודם כול: "בתחילת היחסים יש הרבה יותר תשוקה, משום שיש גם הרבה פחות ודאות. אחר כך אנחנו מוכנים להחליף את הארוטיות בשביל ודאות, שהיא בעצם, במקרה הכי טוב, אשליה. אז מה עשינו בזה?"

1. ביטחון מול ריגוש - זו בעיה אמיתית וידועה. אני לא באה לבטל אותה. זה נכון בכל תחום בחיים. הנה, ביום חמישי שעבר הרציתי בכנס. אני כבר רגילה לזה ובכלל לא התרגשתי לפני, ולמרות שהיה לי מאוד כיף להרצות, גם לא הייתי בהיי אחרי. ההיי הוא פונקציה של המתח ושל חוסר הוודאות, הביטחון מביא נינוחות. יש כל מיני דרכי התמודדות עם זה בתחום המיני, אני מניחה שאלף כתבות ב"לאישה" כבר מנו אותן וזה באמת לא מה שאני רוצה לעשות כרגע (למרות שזה חשוב). ההצעה של אסתר פרל - להכניס את יחסי הכוחות בחזרה לתחום המיני - היא אפשרות אחת מני רבות, והיא מן הסתם מצוינת לזוגות מסוימים, אבל פרל לא מציעה "תשחקו משחקי כוח במיטה" כטכניקה לעורר ריגוש, יש לה טענה נגד מונוגמיה שניכרת כבר בשם הספר שלה, "מזדווגים בשבי", ולכן ברור שהאג'נדה שלה היא לא להציע דרכים להתמודד עם הקונפליקט של ביטחון מול ריגוש אלא לבקר את האופציה המונוגמית (שזה לגיטימי לחלוטין, רק שאותי זה לא כל כך מעניין. בחרתי באופציה המונוגמית לא באופן אוטומטי ולא בעיוורון - ועל כך בהמשך).

2. תשוקה = ארוטיות????

תסתכלו שוב על הציטוט שלפני סעיף 1. במשפט הראשון מדובר על תשוקה ובשני במקום מקביל (איך קוראים לזה - תקבולת כיאסטית? ) מדובר על ארוטיות. ועל זה אני אומרת - הלו הלו הלו!!! ממתי תשוקה וארוטיות זה אותו דבר? בעצם על זה כתבתי את השיר. רק דבר אחד נקרא ארוטיות? רק התשוקה העזה של חוסר ודאות בתחילת קשר, זו שמכה בבטן ועושה פיק ברכיים? מה עם מיליוני הווריאציות האחרות, שחלק מהן יכולות להתממש רק עם בנאדם מוכר ואהוב שיש אתו אינטימיות? מה עם ארוטיות שיש בה הומור, מה עם מין מנומנם וחתולי, מה עם תשוקה שבאה במפתיע תוך כדי, מה עם לתפוס את הפרצוף של מי שאוהבים ולהדביק לו נשיקות בלחיים כי הוא מתוק - זה לא שייך לתחום הרחב והאינסופי של ארוטיות? מה עם לשבת ליד בן הזוג באיזה מקום ציבורי ולחשוב על הדברים שאת ורק את יודעת עליו ולחייך לעצמך בלב?

התשוקה ה"בבתאחתית" (נו, אי אפשר בלי לדבר תנינית) היא נורא נורא כיפית. באמת. אבל אם אני לא טועה, מאחורי הגישה של פרל ובועז כהן עומדת האדרה לא פרופורציונלית שלה. רק זו התשוקה ה"נכונה", הראויה, בלעדיה אין טעם לחיים. ויש להם גם הנחה שהיא לא יכולה להתקיים בזוגיות ארוכה. וזה נכון חלקית - אחרי כמה זמן, היא לא באה מעצמה. לפעמים כן, בהפתעות נעימות. לא בכל מגע. אז יש בהחלט מקום להתגעגע לזה, ויש גם מקום להפעיל יצירתיות וללמוד להכיר את עצמנו יותר טוב, אבל בגלל זה לפסול את הזוגיות המונוגמית על הסף? זה כמו להגיד שכל אוכל שהוא לא ארטיק שוקו-שוקו ממולא בשוקולד אינו ראוי למאכל.

3. הביטחון כאשליה

באותו משפט קצר אך טעון (שוב, הציטוט לפני סעיף 1) פרל טוענת שהביטחון - שלמענו מקריבים את הריגוש - הוא ממילא אשליה. ובועז כהן מוסיף: "אני טענתי, פעם, שבכל מקרה יש סיכוי גבוה שכמעט כל זוג ייפרד. שאין בטחון אמיתי בזוגיות". נכון. כל זוג, אוהב ככל שיהיה, עלול להיפרד. אין ודאויות מוחלטות בחיים. זה חלק ממה שמסעיר בהרפתקה הזו שהיא החיים. אבל הגישה הטוטלית הזו - או ודאות מוחלטת שבן זוגי ואני נהיה יחד לנצח או ויתור על אינטימיות לטובת מימוש תשוקות עם כל דכפין - משוללת יסוד מבחינתי. אני לא מונוגמית כדי להישאר יחד כל החיים. אני מונוגמית בשביל האינטימיות של עכשיו, תחושת הביטחון של עכשיו (זו תחושת ביטחון - זו לא תעודת ערבות לגבי העתיד). אני חושבת שמין מחוץ לנישואים מערער. מערער נפשית, מערער את הזוגיות, אני לא רוצה לחוות את זה. לא קשור לביטחון לגבי העתיד.

ועוד דבר - הניגוד פה, שאו שיש ביטחון מלא ומוחלט בשלושה העתקים חתומים לגבי העתיד, או שאין ביטחון בכלל, הוא נורא ילדותי. כמו שכשהייתי בת ארבע ושאלתי משהו את אמא שלי והיא התחילה להגיד לי "מצד אחד... ומצד שני...", ואני קטעתי אותה ואמרתי בחוסר סבלנות: "אמא, אם את לא בטוחה במאה אחוז אז אל תעני לי בכלל!" (כי "זה לא שווה אם זה לא במאה אחוז"...).

4. מוסר זה רלוונטי?

פרל אומרת: ""אין לי הרבה שאלות מוסריות בנושא הזה. יש לי שאלות קיומיות". צודקת. חשבון הנפש הזה של הביטחון מול הריגוש הוא חשבון נפש קיומי של כל אדם וכל זוג. כשכבר יש הסכם (ורוב הזוגות לא מגדירים במודע את ההסכם - זו בעיה) ומפרים אותו (אגב, ידעתם שלהפר ולפורר זה מאותו שורש?) אז יש גם בעיה מוסרית כמו בכל הסכם שמופר, אבל גם אז ההיבט המוסרי פחות מעניין אותי, אפשר לגנות את המעשה אבל בעיניי זה פחות פרודוקטיבי מלבדוק מה המחיר שמשלמים, ובתפיסה שלי המחיר כבד לבוגד לא פחות מלנבגד, מחיר של פיצול וסכסוך פנימי ואובדן האינטימיות והשקיפות. כל זאת בעירבון מוגבל, כי אני מכירה באפשרות שיש אנשים שהמבנה הנפשי שלהם שונה משלי והם יכולים לעמוד בזה. אבל זו בדיוק הנקודה שלי בפסקה הזאת - אדם צריך להכיר את עצמו ולהחליט מה נכון לו. (על הסכסוך הפנימי וחוסר הביטחון שמרגיש דווקא הבוגד בעקבות הבגידה - שיר נהדר של קרלי סיימון).

5. סימביוזה ומונוגמיה

בועז כהן, ואולי גם אסתר פרל עצמה, מקשרים משום מה את המונוגמיה לסימביוזה. כך כהן: "מהם הגבולות? איפה מתחיל הגבר ונגמרת האשה? איך מונעים את הסימביוזה הקשה בתוך חיי הנישואים והזוגיות? די ברור, מספרה של פרל, שהסימביוזה הורגת את התשוקה, מנמיכה את עוצמת האהבה ובעיקרון יוצרת תחושה של תלות, במקום של אהבה אמיתית.

אני האמנתי תמיד שזוגיות היא כמו מערכת יחסים בין שתי מדינות עצמאיות, שתי אוטונומיות המקיימות ביניהן יחסי-גומלין מוצלחים - ולא שתי מדינות שלא ברור לך איפה אחת מתחילה והשניה נגמרת." - אני מסכימה עם זה לגמרי. סימביוזה רעה מאוד לזוגיות. למה זה קשור למונוגמיה? מונוגמיה יכולה להיות בדיוק ההסכם בין שתי המדינות האוטונומיות. וכאמור, שתי מדינות שזה מתאים להן יכולות לעשות הסכם אחר.

6. "להתגבר על הקנאה"

בועז כהן מסיים את המאמר שלו בבעיית הקנאה והאם נצליח אי פעם להתגבר עליה. שמתי לב שבכל הדיונים על מונוגמיה מגיעים לשאלה הזו - מתי האדם יהיה כבר יותר נאור ויתגבר על הרכושנות והקנאה. מצד שני אומרים שמונוגמיה סותרת את הטבע שלנו. אז שימו לב שיש כאן שתי אפשרויות שהבחירה בכל אחת מהן דורשת התגברות על משהו בטבע שלנו: או להתגבר על הצורך בריגוש שנובע מהחדש בסקס, ואני מדגישה את המילה סקס כי למרות שזו פעילות מופלאה ביותר יש בחיים עוד המון דברים מרגשים וחדשים - רק שלא נשכח, וגם שימו לב שלא כתבתי "לוותר על הריגוש" אלא "לוותר על הריגוש הנובע מהחדש"; או להתגבר על הרכושנות והקנאה. מה עדיף? מה יותר אפשרי? כל אחד צריך להחליט לעצמו, ואולי זה גם יכול להשתנות בתקופות שונות; בשבילי האופציה השנייה היא לא ממש אפשרית.

והיו במאמר כמה תגובות מצוינות, אני רוצה להביא חלק:

אחר כך טוען אחד המגיבים שסקס הוא אושר, ובועז כהן משיב לו: "חסרה חוליה במשוואה שלך, "סקס-הוא-אושר". סקס-פיצוץ-הוא-אושר. סקס כשלעצמו לא מביא שום אושר. סקס מדהים כן."

שוב, התפיסה הזו צרה מדי בעיניי. סקס מדהים זה באמת אושר. אבל רק זה? יש כל כך הרבה דברים שיכולים לגרום לי אושר. אני מזדהה עם מה שכתבה בתגובה לאותו עניין ריקי כהן: "אינטימיות היא אושר, נכון? בשבילי, היא כזו. ביני לבין בן הזוג, ביני לבין הילדים ובין שאר אהוביי."

וגם אביבה משמרי כתבה תגובה מאוד מעניינת, חכמה ונכונה בעיניי, שמרחיבה את הפרספקטיבה לכיוונים אחרים: