אני חייב להודות שהלכתי לקנות את הDVD של ההופעה בניו-יורק ולא של ההופעה בבודוקאן בטוקיו- ההופעה בטוקיו נופלת מעט מההופעה בניו-יורק- אך מכיוון שלא היה להם אז קניתי לעצמי את האחרונה. לא התאכזבתי.
הקהל היפני הוא קהל שקשה לקהל המערבי להזדהות איתו. אני מאמין שהמעריץ המערבי של Dream theater נוטה להעריץ את הגיטריסט ג'ון פטרושי ואת הסולואים המבריקים שלו, או את ג'ורדן רודנס הקלידן והסולואים המסובכים להפליא שלו, או אולי את הסולן, כנראה המוכשר ביותר בתחום, ג'יימס לה-ברי שאפשר לשמוע שהוא לא סתם שר אלא פורט על מיתרי הקול שלו כפי שפטרושי על מיתרי הגיטרה.
הקהל היפני לעומת זאת מעריץ את מייק פורטנוי- המתופף. מייק הוא בהחלט אישיות להערצה, הוא מצחיק, הוא כשרוני והוא חוט השדרה של הלהקה (הוא זה שהיה אחראי על הDVD של ההופעה החיה הזו וזו של ניו-יורק למשל), אך מבחינתי הוא עדיין המתופף וקשה יותר להתלהב מסולו תופים לעומת סולו גיטרה או קלידים, שלא לדבר על השירה האופראית של לה-ברי.
לעובדה שהקהל היפני מעריץ את המתופף בעיקר מצטרפת העובדה שהדרישה שלהם היא דרישה לרעש, לעוצמה, לדיסטורשיין, לתופים מאוד חזקים ומיתרים מתוחים כמה שיותר גבוה. אי אפשר להוסיף הרבה מדי בס, תופים או דיסטורשיין מבחינתם של היפנים וזה מה שהם אוהבים אצל Dream Theater. לצערי ככה גם הופעה בטוקיו נראית- למרות שהלהקה כן השחילה את Hollow years ו Goodnight Kiss, שהעמידו את הקהל היפני משתומם, רוב המופע לא מכיל את ג'יימס לה-ברי והוא מורכב משירי הרוק הכי כבד שהם הצליחו למצוא. Dream Theater לא עושים רוק כבד גרוע אבל בכל הופעת רוק כבד צריך להרגיע קצת את הדציבלים עם שירים מלודים יותר ו2 שירים מתוך 18... זה לא נקרא להרגיע- אני אישית הייתי יכול להתעלף במופע כל כך אינטנסיבי והאמת היא שכאשר ראיתי את הDVD ריחמתי על לה-ברי ש90% מהמופע בכלל לא היה על הבמה אלא הלך אל מאחורי הקלעים (למי שלא יודע, לה-ברי לא מנגן על שום דבר אלא רק שר ולכן אין לא מה לחפש בקטעים האינסטרומנטליים של הלהקה. יש הרבה כאלה).
הDVD ערוך מצויין, הקטע הדוקומנטרי הנילווה שבא להראות את ההכנות לקראת המופע הוא קצר יחסית וקולע. אין שם מריחות אינסופיות של קטעים אישיים עם האומנים אלא הסברים קצרים ונחמדים של חברי הלהקה לגבי מגוון נושאים רלוונטים. ג'ון מיונג לא מדבר הרבה אבל שאר חברי הלהקה משתפים פעולה- בעיקר מסבירים שהם עייפים בטירוף בגלל הג'ט לג.
שני קטעים נוספים, John Pertrucci Guitar World ו Jordan Rudess Keyboard World באים לענות על כמה שאלות של מעריצים שרופים לגבי כל מיני אבירים טכניים של השניים בזמן ההופעה. האמת היא שהקטעים האלה מעט ארוכים ודי משעממים. בנוסף אף אחד מחברי הלהקה לא ניחן בהומור יוצא דופן ולכן קטעי הדיבור איתם לא זורמים.
Mike Portnoy Drum Solo הוא קטע שמראה סולו תופים של מייק פורטנוי בהופעה אחרת, נראה לי יום לפני ההופעה הראשית בטוקיו, בו מייק מזמין אנשים מהקהל להצטרף באיזשהו שלב אליו. הסולו מצויין, מייק מגניב ואפילו שיפנים עם שיער ארוך נראים מגוחכים להפליא הקטע יצא מאוד מאוד חמוד.
לבסוף הDVD מכיל גם קטע שנקרא The Dream Theater Chronicles 2004 שמכיל סקירה מהירה מאוד בעזרת הבזקי צילומים, על פני כל התקופה שהלהקה היתה קיימת ועשתה מוסיקה החל מהתקופה בה הם עוד נקראו Majesty- קטע קצר ומאוד לא מעניין. גם לא ברור בנוסף.
בעיה אחת גדולה של עם הDVD הזה, היא לא בעיה שתגרום למעריץ השרוף לא לקנות את הDVD אבל היא בכל זאת בעיה- Dream Theater לא יודעים לתת הופעה חיה. הם גאוני מוסיקה, נגנים מוכשרים ונחמדים בטירוף אבל הם לא החומר שממנו עושים להקת רוק- הם די חנונים ובהופעות החיות שלהם לא רואים אנרגיה זורמת על הבמה. כל ניצוץ של רוח חיים על הבמה משותק מיד בעזרת האנמיות הבלתי נסבלת של ג'ון מיונג הבסיסט שאפשר לחשוב שהוא ממש לא נהנה מההופעה על פי האפתיות שלו וחוסר הזרימה שלו עם המוסיקה ברקע.
בנוסף, מכיוון שהסולן אינו מנגן זה די מבאס לראות אותו יורד כל הזמן מהבמה ואני לפחות מצאתי את עצמי יושב ואומר לעצמי "נו, חברה תנו לו לשיר... אל תהיו רעים"- כמו פולני טוב.
Dream Theater לא מתרוצצים על הבמה מצד לצד, אולי זה קשור לעובדה שרק שניים מהם יכולים (השאר הם הסולן שאינו נמצא, המתופף שלא יכול לעזוב והקלידן שמשותק לסינטיסייזר). ואחד מהשניים האלה (ג'ון פטרושי) חייב כל הזמן להחליף את סגנון הצליל בגיטרה שלו עם הפדלים מכיוון שאין גיטרה מלווה בDream Theater. זה אמנם לא תירוץ לעמוד כל הערב בערך באותו מקום אבל זה נסיבות מקלות. מג'ון מיונג אני לא מצפה לזוז והוא אכן כל הערב לא זז בכלל.
הDVD מראה את הצד החלש של Dream Theater בהופעות כמו גם את הצד החלש של הקהל היפני אבל הוא עדיין נותן ויזואליות לאחת הלהקות החשובות והטובות ביותר בהיסטוריה של המוסיקה.
קנו בכל מקרה.
