איפשהו בלב המערבולת של שנות 39-45, עמדו קבוצה של גיבורים אמיתיים. גיבורים בעל כורכם שהגורל זימן להם במה שלא חפצו בה והיו מוכנים לוותר עליה מבלי לחשוב פעמיים. כשקבוצת המורדים של גטו ורשה נעמדה על הבמה והניפו את כלי הזין שלהם כנגד הצבא החזק באירופה ניתן היה לחשוב 'הנה באה התמונה האחרונה של ההצגה' ואולי הנכונות שלהם ליפול בצורה הירואית יותר היתה בדיוק זו מבחינתם- 'נפילה', סוף הפרק, גמר ההצגה שנקראית "תולדות העם היהודי". אך כשקראו את קריאת הקרב האחרונה שלהם, בדיוק כאשר חשבו שזו מטרתה להדהד חזק כל כך שעשרות ומאות שנים לאחר מכן הנותרים עוד יזכרו את העם הזה, בדיוק אז- כאשר העם היהודי נטבח כמו צאן ואט אט נעלם מעל דפי ההיסטוריה, כאשר לא היה ניתן לעלות על הדעת שפלות נפש חזקה יותר, העם היהודי הרים ראש. כן, מורדי גטו ורשה עזרו והרימו לנו את ראשינו ושעת השפל הקשה ביותר שידע העם היהודי נתגלתה כשעתו היפה ביותר, אפילו אם היה רק לכמה רגעים ספורים בתוך המערבולת השחורה של 39-45.
כאשר כל מה שנותר לך זה ליפול, הצורה בה אתה נופל זה העיקר היחידי.
