קורה, פירשנו לא נכון את ההיתממות של ראשי הרשות הפלסטינית שלא עשו דבר וחצי דבר על מנת למנוע את הטרור. בנוסף גם ניסינו כמיטב יכולתינו לספר לעצמינו שהאוכלוסיה הפלסטינית לא מעודדת את הטרור, הם אזרחים חפים מפשע כולם שלא יכולים להרים את ראשם ולהגיד "לא" מחשש שהטרוריסטים, שהם אינם אלא מאפיה עם יותר נשק ועוד יותר כוח, יהרגו אותם.
מאתמול התנועה הזו שכביכול לא הרבה הסכימו איתה אבל פחדו להתנגד לה בפומבי קיבלה אחוז נכבד מאוד מהקולות הפלסטינים ועכישו באמת אפשר לספר בגלוי את מה שמדינת ישראל יודעת כבר הרבה זמן- אין לנו פרטנר בצד השני, לא רק ברמה ההנהגה אלא ברמת הרחוב. העם הפלסטיני לא פוחד להגיד לטרוריסטים "לא", הוא מעודד אותם ויודע להעריך את התוצאות של ארגון הטרור החזק ביותר שלו. הם יודעים שבכוח הם ישיגו יותר וגם אם לא זו הדרך שהם רוצים ללכת בה.
לכאורה בנקודה זו אפשר היה פשוט לומר "בסדר, אנחנו מדברים עם ההנהגה" זו הרי תמיד היתה, בלית ברירה, התפיסה המדינית של מדינת ישראל- אף אחד לא חושב שהירדנים והמצרים אוהבים אותנו אבל אנחנו יודעים שעם ההנהגה שלהם אפשר לעשות שלום אז אמנם אף אחד לא הולך לטייל בירדן ובמצריים אבל לפחות יש לנו הסכם שלום איתם. אותה נוסחה, מן הראוי, היתה צריכה להיעשות עם הפלסטינים אך העומד בראשם הוא חדל-אישים שלא מסוגל ללכת לשירותים ללא אישור של ארגוני הטרור וכך נקלענו למצב שפשוט אין לנו עם מי לדבר בצד השני.
המצב כיום ברור והתמונה חדה- בראש הראשות עומד ארגון החמאס שמסתתר מאחורי פרצופים אהודים יותר ואנגלית רהוטה יותר של הפתח', לרשות לא לקח הרבה זמן לפני שהם חזרו למנהיגות עריצית ועם המנהיגות הזו אנחנו נאלץ להידבר.
