' נו, אז עכשיו יש לך זמן למצוא חברה' אמרה לי האקסית, בפגישת המחזור הראשונה שלנו לאחר שנתיים שאנחנו פרודים. את השיחה ניהלנו על חוף הים של חיפה ובדרך מחיפה לנתניה (שם הורדתי אותה בתחנה המרכזית). 'כן, כי זה מה שבאמת היה חסר לי, זמן למצוא חברה' עניתי לה בציניות וניסיתי להסביר לה שהיא מתחילה להזכיר לי את אימא שלי עם השטויות שלה- אני לא צריך לפנות זמן לחברה ואני לא זמן למצוא אחת. למצוא חברה לוקח כמה שניות ולפנות זמן לחברה יעשה רק לאחר שהיא תימצא.
מה פתאום האקסית שלי דואגת לי ברמת החברה זו כבר שאלה אחרת. אולי זו העובדה שלה יש חבר עכשיו ואולי זו בעצם העובדה שקצת מפריע לה שדחיתי הצעות לחזור אליה אולם לא מפני שהיתה לי חברה, אלא סתם כי לא רציתי.
יש לאנשים סביבי דרכים נורא מוזרות לעזור לי- פשוט על ידי געירה ממושכת, הערות ציניות והבהרות סרקסטיות.
משום מה בדרך הביתה היא אף העלתה פיסת נוסטלגיה: החופש הגדול שבו היא בילתה אצלי בחיפה. למרות שזה היה רק שבוע, אני מבין אותה למה בראשה זה מצטייר בתור חודש שלם. עם כל החרא שהיא המשיכה לאכול בבית, השבוע הזה בחיפה, מנותקת מהכל ונמצאית רק איתי, היה בשבילה חופש אמיתי, חופש שאני סיפקתי (אני והדירה). למה היא הזכירה את זה, אין לי מושג, אבל ההזכר של התקופה הזו עשה גם לי רגשי ואמנם אני לא מתגעגע אליה אבל אני כן מתגעגע להרגשה.
מאיזושהי סיבה היא הזכירה הרבה דברים בהתייחסות אלינו. היא הזכירה את זה שאהבתי ללכת עם אימא לי על שפת הים, היא הזכירה את הפעם שאימא שלי צעקה על עתודה אקדמאית שהם שכחו להעביר לי את הכסף (סיפור מצחיק וכואב כשלעצמו) ואף הזכירה את העבודה שהיא לקחה כדורים נגד דכאון מיד אחרי שנפרדנו. עם כל ההזכרים האלה לא הבנתי למה היא כל כך דואגת לי שתהיה לי חברה...
עולה בראשי השאלה למה לעזאזל אני מפרסם כל כך הרבה פוסטים על אותה בחורה... כנראה שהזמן שביליתי איתה וכאשר אני יודע מה הזמן הזה עשה לי ולה, הוא באמת מגדיר את אחת התקופות היותר חשובות באישיות שלי ואותו בתור אחד האישיים היותר חשובים בחיי.
(שוב יצא לי פוסט דכאוני... אל תקפצו מחלונות או משהו...)
