לקחתי מחבר את הספר הזה לפני הרבה זמן, הערכה גסה: שלוש שנים ורק אתמול, סוף כל סוף היה לי זמן וחשק, שילוב מאוד נדיר אצלי, לגשת לקרוא אותו.
הספר הוא מקבץ סיפורי אימה (dread) מאת אורסון סקוט קארד, ההוא מ"המשחק של אנדר", ההוא שכולם התנפלו עליו באייקון לפני שנתיים, המורמוני (ככה אמרו לי). חוצפה היא מבחינתו להתחיל את הספר בהתבייכנות כללית על מהי אימה מלווה בתירוץ לכתיבת הספר הזה כאילו על מנת להראות לעולם- זוהי אימה, ואז לגולל בפני הקוראים דפים רבים של שעמום וחוסר עניין.
אמנם עד כה קראתי רק שלושה סיפורים מתוך האחד עשר אבל אם הרמה לא תתחיל לעלות אז טולקין הוא לא הסופר היחידי שיהיה ברשימה השחורה שלי. הדבר היחיד שמפחיד עד כה זה שאיזושהי הוצאת ספרים לקחה על עצמה להוציא את הספר הזה והדבר הטוב היחידי עד כה שהספר הזה קצר (200 עמודים).
שלושת הסיפורים הראשונים נראים כמו פלט של סדנת יצירה לילדים בעייתיים. נראים כמו קשקושי רקע על מפית מסומנת בעיגול ספל הקפה שמלווים שיחות סלולר משעממות עם ההוא שמסביר לכם על הלילה שלו עם ההיא. אם אחד הילדים של אורסון היה נקרא "אנדר" הייתי יכול להישבע ש"המשחק של אנדר" היה לכתוב את הזבל הספרותי הזה בזמן שאבא רושם ספר רציני.
-סיימתי... אוי איזה ספר מעולה יצא לי... אני אהיה מפורסם אפילו בישראל והישראלים יזמינו אותי לכנס עם הרבה דחויים חברתיים והמון מוזרים! אבל אין לי שם לספר... שם... שם... אה! אני אקרא לו "הספר הטוב היחידי שלי"!... לא, זה לא טוב... אה, אני יודע! אני אקרא לו...
-אבא, תראה, רשמתי כבר שלושה סיפורי אימה ממש גרועים...
-אנדר! קטעת לי את חוט המחשבה! הלך לי השם הטוב היחידי לספר הטוב היחידי שאני אי פעם אכתוב... תחזור למשחק שלך, אנדר...
כן, זה בערך היה ככה.
חכו לעדכונים נוספים...
