אז חיכיתי במשך כמעט שבע שעות, משמונה וחצי בבוקר, לשיחת פתיחה שארכה לא יותר מחמש עשרה דקות ואף היא התחילה באיחור כמו כל דבר אחר. האם התפלאתי?- בכלל לא, שכן את המטלה היחידה השניה שהייתי צריך לעשות אתמול ביחידה גם כן עשינו באיחור של שבע שעות ואז מה אם בסך הכל היה מדובר בלחתום במקום אחד בלבד- כך הדבר כאשר נגמרים הטפסים, אין שום עותק וגם אין דרך להוציא מסמך מקורי מהמחשב, אז שולחים בחורה לנקודה אחרת מרוחקת הליכתית שלושים דקות ומחכים במשך שבע שעות שהיא תחזור (והיא עוד עשתה זאת ברכב).
מפה לשם כבר שמעתי את כל הבדיחות האפשריות על תאריך השחרור שלי, שלשומר כבר תהיה אישה וילדים, שהמשחררת עכשיו בכיתה ז', שהמגייסת שלנו תתחתן ותוליד עד שאנחנו נשתחרר וכו' וכו'- כל אחד חושב שהוא הוא הראשון שערך את החישוב המתמטי הזה בראש והוא יספר לנו מה צופן לו, לעולם ולכל מה שמעבר העתיד בזמן שאנחנו נשתחרר.
דחיתי את תחילת התואר השני שלי, הבהירו לי שהעומס הראשוני הוא עצום כי צריך ללמוד המון דברים ברגע שנכנסים לתפקיד ומכיוון שאין לי שום כוונה להרוס את שלושת הקורסים היחידים שאני צריך ואעשה במסגרת התואר השני, דחיתי את תחילתו זה הבוקר. בינתיים אני יושב וקורא על חבורות לי ועל תורות שדות קוואנטיות לבד- האמינו לי, יותר סבבה.
עם כל זאת אני מחכה שיכנסו לי הציונים האחרונים. נראה כאילו המרצה ב"פולקלור ומסתורין" התעלפה מהעבודה שלי אחרת אין לי שום דרך להסביר למה אני מחכה לציונים שלה כבר איזה חודש. המבחן האחרון שלי, אגב, הלך סבבה לגמרי וכלל שיחות מעמיקות עם המנחה לגבי השירות הצבאי העתידי שלי, מה אני רוצה ללמוד בפיסיקה בהמשך, איך ניתן ללמד את הקורס "תורה אלקטרומגנטית" וגם מספר שאלות רלוונטיות למבחן בע"פ הזה. הכל נעשה באווירת סבבה בעוד המנחה יושב רגל על רגל על הכסא השני. גם לציון הזה אני עדיין מחכה.
אתמול פיקטרתי את הגבריות שלי ואת הגבריות המשותפת ההטרוסקסואלית שלי עם זיו בעזרת סתימת חורים מחוכמת וצביעה של פיקאסו את כל דפיקות המסמרים שהותירו חללים ופציעות בקירות התמימים של חדרי בשנה וחצי האחרונות. עכשיו אני יודע שאם לא אמצע עבודה עם הניסיון הצבאי והתארים שלי אני אוכל לצבוע קירות בעזרת האצבע למחייתי.
הרבה לפני שהגבריות שלי הראתה סימני חיים נכנסנו לטמבוריה בלב יסמין שבנתניה על מנת לקנות חומרים: שני אשכנזים עם ניסיון אפסי בצביעה נכנסים לממלכת הפועלים המסוקסים ועדיין מנסים לשמור על סימני קשיחות. המוכר זיהה מיד את חוסר האונים והפערות ונתן לנו את החומרים ואפילו פירגן לנו נייר זכוכית במתנה (הופה!)- אנחנו בטוחים שהוא נתן את זה מתוך רחמים ואולי מהזדהות עם בעל הדירה שלי שצריך לקבל את החדר בחזרה.
קול מתכתי של בורג נופל על רצפה נשמע ברכבת החזרה הביתה מהיחידה אתמול כאשר זוג זקנים שילח את הצלע הנשית שלו להתנקש פסיכולוגית באיזה צנחן נחמד לקראת סוף השירות שלו. היא קדחה לו כל כך הרבה במוח ועוד לפני כולם שהבן אדם פילל לחזור לבסיס ועדיף מסע רק לא להישאר ולשמוע את הסבתא'לה מבלבלת לו את המוח על זה ש"אלו חוויות שישארו איתך כל הדרך" ו"הכי חשוב זה לימודים", ה"נכד שלי מעשן, גם אתה מעשן?" וכו' וכו'. מסכן.
זהו. אני ארשום עוד פוסט על סגירת מעגל מסויימת ואז אלך לעשות דברים למען הסדר הטוב של העולם והמשכו הבלתי תלוי.
