אני כמעט ולא מקבל insights מאף אחד. רוב הזמן אנשים לא אומרים לי מה הם חושבים עליי כי, אני מאמין, הם יודעים שאני מסתדר לא רע עם לפענח את עצמי אז אני לא צריך לקבל פידבק "אובייקטיבי" מבחוץ. אתמול, לעומת זאת, היה מוזר כי בתוך שיחה של חמש שעות עם בן אדם שיצאתי להכיר רק לפני כחודש ולראות בפעם הראשונה אך אתמול, יצא לי לגלות משהו חדש על עצמי שבא בצורה של פידבק ממנו (ממנה, ליתר דיוק).
למרות שהיא לא ניסחה את זה בצורה הזו, הבנתי שצורת הכתיבה שלי דומה להחריד לדרך שבה אני מתנהל מול אנשים בגדול. את הצורה בה אני מתנהג היא לא ידעה אבל היא הפנתה את תשומת ליבי לעובדה שאני כותב בצורה מאוד נטולת-רגשות, כאילו הסיפורים שאני מספר לא מכילים אותי באמת. סגנון הכתיבה הוא מאוד כרוניקלי (שימו לב, אגב, לשם הבלוג) ולא חושף יותר מדי רגשות כי אם ביקורות מאופקות.
רק שלוש פעמים בחיים מישהי השאירה אותי מגמגם. הפעם הראשונה היתה כשדפי שאלה אותי אם אני אוהב לרקוד ולא ידעתי איך אני עונה תשובה שגם תוביל אותי לדייט ראשון עם הרקדנית הזו, והפעמיים האחרות שמורות לאותה בחורה- הבחורה של אתמול שהגמגום הראשון שהיא קיבלה ממני היה בשיחת טלפון שעל פירטיה לא נעמוד והפעם השניה היתה אתמול כאשר נפל לי האסימון שהיא צודקת ולקח לי זמן להבין את זה שמישהו מבחוץ אמר לי משהו שאני לא יודע על עצמי.
אני הייתי חותם לה על דיפלומה בפסיכולוגיה.
