למרות שהסוף ממש קרוב, כחודשיים ממני, קשה לי לראות אותו- אף חלקיק של אור לא חוזר מהחור השחור הזה שנקרא "סוף מרץ", חור שחור שמלפניו יש לי כמות בלתי נסבלת של עבודות להגיש ומבחנים לעשות ואפילו פרוייקט אחד שאני מקווה שאצליח לתקתק אותו מספיק מהר על מנת ששמי יהיה על המאמר שהקבוצה מכינה.
אחרי התאריך הזה אין לאיש מושג מה קורה ולכן לי קשה מאוד לתכנן את החיים שלי אחרי מרץ. אני לא יודע אם להירשם לתואר השני או לא כי הדבר תלוי ביכולת שלי להגיע למבחנים ולהגיש את שיעורי הבית ואולי אני אמצא את עצמי בקורס קצינים על התחלת השירות. לא ידוע.
בימים האחרונים הבנתי יותר מאי פעם שאני לא מסוגל שלא להיות עמוס בטירוף. אפילו כאשר היתה אופציה שהשירות שלי יתחיל רק במאי, מה שהיה מאפשר לי חודשיים של חופש שיכולתי לנצל לטייל קצת ולפצות על חוסר הטיול אחרי התיכון ועל חוסר הטיול המובטח לי במהלך שש השנים הבאות, העדפתי לברר איך אני נרשם לתואר שני ומתחיל, יום אחרי שנגמרים לי המבחנים האחרונים, ללמוד מחדש.
אני פשוט לא מסוגל להוריד הילוך ואני לא אוכל לצאת לחופש עד שאדע שאני לא מאט ולו בשניה אחת את קצב ההתקדמות שלי בחיים אל עבר המטרה הסופית.
עניין התואר השני במהלך הצבא אף צף ועלה בסופ"ש בשיחה עם אימא שלי שבפולניותה שאלה אותי "ומה אם חס וחלילה תהיה לך חברה?!" בתגובה לתכנון שלי ללמוד בסופ"ש למקצועות שאני, כמובן, לא אוכל להגיע לשיעורים שלהם כי אהיה בצבא. התגובה שלי היתה מידית בדיוק כפי שהיה היתה בפעם הראשונה ששמעתי את השאלה הזו לפני איזה חודשיים "אני לא מתכנן את החיים שלי לפי האופציה שתהיה לי חברה" וזו בגדול תשובה נכונה מאוד אולם היא גרמה לי לחשוב...
