כמות הפיסיקה שאיינשטיין עשה בזמן חייו היתה כמעט בלתי אפשרית. כאשר הוא ניגש, "בסך הכל", לפתור את בעיית מהירות האור שצמחה באופן תיאורטי מהניסויים של מקסוול ולאחר מכן כאשר ניגש לפתור את הבעיה שהציב ניוטון לקוראיו באשר למהירות בה הכבידה מתפשטת, לא היה לו מושג ולו קלוש שבתום עבודותיו לא רק שהוא הגדיר מחדש את הזמן שלנו, את המרחב שלנו, את מושג הכבידה, את מהות המודל הפיסיקלי ואיך היקום שלנו מתנהג אלא הוא סלל דרך לניסוח מתמטי של היצורים הכוחניים ביותר בטבע-החורים השחורים- ובנוסף קבע (דווקא לא הוא אלא המשוואות שלו שלהן הוא החל להתנגד בנקודה זו) שהיקום מתפשט.
שלוש מאות שנה התיאוריה הניוטונית החזיקה והעניקה לניוטון מקום מיוחד בהיסטוריה האינטלקטואלית. אולם בעוד ניוטון נתן לנו כלים לחשב כמעט כל דבר בו ניתקלנו לא היתה בעבודותיו הפיכה מדעית כמו שהיתה בעבודתו של איינשטיין. איך אדם יכול לקבל את העובדה שעוד בימיו הוא זכה לראות את עבודתו מנפצת לרסיסים הרבה ממה שלקחנו בתור מובן מאליו, אין לי תשובה על כך.
כאשר איינשטיין פרסם את עבודתו התיאורטית אנשים לא קיבלו זאת ואף אחרי שהתוצאות הניסיוניות הראשונות בדבר כיפוף המסלול של האור מכוכב רחוק אלינו, אנשים רבים פסלו את התוצאות בטענה שקשה מאוד לחזור על הניסוי הזה ולכן הוא אינו חף משגיאות. כאשר שוורצשילד כתב לאיינשטיין את מאמרו בדבר גופים שאפילו אור לא בורח מהם אנשים טענו שזהו ניגזרת תיאורטית של יתר עבודה תיאורטית של פיסיקאים ואין כאלו גופים במציאות. לבסוף, כאשר איינשטיין הבין שהתיאוריה שלו מראה שהיקום אינו קפוא אלא מתכווץ או מתפשט אפילו הוא לא יכול היה לקבל זאת יותר וניסה את כוחו בייצוב משוואותיו.
תורת היחסות היוותה פקק תיאורטי שהיה דרוש חליצה ואיינשטיין חלץ אותו עם פטיש אויר כיאה לגאון פיסיקלי.
