(Dislocated day...)
נמאס לי לשמוע "יהיה בסדר". נמאס לי גם לשמוע וריאציות מסויימות של "יהיה בסדר"- כל מיני משפטים שמסתירים את אותה אימרה שגורה כל כך שמלטפת את הדכאון של כולנו ומרגיעה את המוח, רק עוטים מסיכה אחרת כמו "הכל יסתדר" או "בסוף יהיה טוב". נמאס לי מהניחומים העתידיים האלה שברובם מנחמים את המנחם ולא את מושא הניחום. נמאס כבר מהאופטימיות הלא זהירה שכולם לובשים ועונדים על מנת להבטיח לעצמם ולסובבים אותם שהיום יותר טוב מאתמול ומחר יהיה יותר טוב ממה שהיה שבוע שעבר.
בחלק מהמקרים ה"יהיה בסדר" בא בשביל כאשר אין מה לומר, לפחות לא משהו חכם ומועיל- הוא פשוט נוטה להחליף פתרון אמיתי שאינו בנמצא או פותר את המנחם מלהושיט עזרה אמיתית. ה"יהיה בסדר" הזה יכול גם לבוא כאשר נמאס לשמוע את הצד השני מתייסר ומתאונן, רוגן מתרעם ומקטר.
ה"יהיה בסדר" יכול לבוא משני מקומות עיקריים. ה"יהיה בסדר" שמגיע מהתחתית ובא לנחם את המנחם וה"יהיה בסדר" שבא ממקום טוב הרבה יותר ונעשה בו הרבה פעמים שימוש בתור אשרור שהשלמות של המנחם תישאר והוא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. ה"יהיה בסדר" השני הוא המעצבן יותר אבל שניהם, אל תטעו, מעצבנים אותי מאוד בתקופה האחרונה.
אני לא זוכר מתי "יהיה בסדר". מתי הופתעתי לגלות שבאמת הרבה יותר טוב ממה שיכולתי לצפות או ציפיתי בפועל. הפסימיות הזהירה שלי לא אכזבה אותי מעולם, מעצם הגדרתה. חוסר הנכונות שלי להיכנע לתקוות השווא שמה אותי במצב שקול יותר ומחושב יותר, אולי כזה שמסרבל אותי ומונע ממני.
(...I will find a way...)
"בסדר" זה מה שקורה לי כאשר הגורל נרדם במשמרת, זו ההרגשה בתקופה האחרונה.
ניהלתי שיחת לב אל לב עם אחד החברים הטובים ביותר שלי. שנינו באותה ביצה באופן אירוני. באותה ביצה ואין לנו מושג איך בכלל להתחיל לטפס החוצה. "בסוף הכל יהיה טוב" הוא אומר לי וחותם באימרה המעצבנת הזו את הדיעה שלו שבסוף כולם מתפשרים, מוצאים מישהי למרות הכל. מי אמר שאני מעוניין להתפשר?! מי אמר שאני אהיה מעוניין?! ולמה שאני אתפשר?!
הוא כבר תהה ביחד איתי על נושאים כבדים יותר אז הרגשתי מספיק בטוח בשביל להציג לו את השאלה הבאה "יצא לך לנדוד רגע במחשבות ולדמיין את עצמך נשאר לבד?", אמרתי לו שפעם זה היה נראה לי מגוכך ובכלל לא ידעתי שאנשים כאלה קיימים אבל יצא לי לדעת על אחת כזו- נראית בסדר גמור ואפילו טוב, עורכת דין אינטילגנטית... בת 40 בערך ועדיין לבד, בתקופה האחרונה היא ילדה תאומים בעזרת תרומה מבנק הזרע. המוחשיות של הסינאריו הזה התחדדה.
יצא לו לחשוב על זה אבל הוא לא מאמין שזה יקרה לו- "בסוף הכל יהיה טוב" הוא אומר וזה עוזר לו להניח את הדעת, לא לחשוב על זה.
בכיתה י' כאשר יצאתי עם חברה שלי היא לימדה אותי להיות אופטימי. להיות אופטימי, אז גיליתי, זה הרבה יותר כיף כי גם אם אתה חי בשקר מוחלט גם ככה אין לך מה לעשות עם הדברים הגרועים שמתחילים ליפול עליך אז עדיף שלפחות תמשיך לחיות בשקר ותישן טוב יותר בלילה.
לאופטימיות הזו יש גבולות והיא תחומה אצלי טוב-טוב. האופטימיות הזו באה להיות ביטוי כאשר מבחן לא הלך לי כל כך טוב ואז במקום להיות עצבני במשך שבועיים אני אופטימי ומתאכזב ביום קבלת הציונים- דרך לא רעה להעביר את החוויה אוניבריסטאית אני מוכרח לציין. אבל מתי האופטימיות הזו יוצאת מגבולות הגזרה שלה?- מתי שהיא מתחילה להוות גורם לקבלת החלטות עתידיות, מתי שאני נשען על אופטימיות בשביל לתכנן מהלכים, לבנות תוכניות- שם אני מציב את הגבול.
אני לא אופטימי, אני ריאליסטי ועם הברכה הזו מגיעה גם קללה של חוסר מנוחה. אני לא יודע מה יקרה בעתיד אבל אני לא אתכסה בשמיכת האופטימיות ואני נכון עכשיו, הרבה יותר ממה שהייתי לפני שנה, לקבל את העתיד. ברוחי כבר הייתי שם.
(... to make you say...)
