לישראל אף פעם לא היתה תכנית לטווח ארוך, אפילו לא לטווח בינוני וככה אזרחיה מוצאים עצמם פשוט מהמרים על החלטות קצרות טווח אך גורליות. מכיוון שהפתרון לסכסוך מורכב מאלפי החלטות שנפרשות על פני זמן רב, כנראה, נדרשת מהעם בישראל סובלנות- סובלנות שמתבטאת בשמירה על קו מדיני אחד שיודע לעשות את ההחלטות הנכונות. ההחלטות הנכונות האלה, בחלקן, צריכות להיות דווקא מסוג "ירידה לצורך עלייה" אולם כפי שלמדנו להכיר את עצמינו, אנחנו (ישראלים יותר גרוע מבני האדם בכללותם) אינם מסוגלים להמשיך לנוכח ירידה ומיד משנים כיוון מדיני. נסיגה לצורך התקפה או ירידה לצורך עלייה הם מושגים שמתארים את אותה אסטרטגיה שאנחנו פשוט לא יודעים לקבל.
מדינת ישראל רצתה לתת לעם הפלסטיני חופש בחירה ודמוקרטיה ונחרדה מהתוצאות, שבעצם היו צריכות להפתיע רק את האובר-שמאלנים מבינינו. אולם במקום להמשיך בקו מדיני שאולם הראה ירידה לוקאלית אולם עשוי היה להוביל אותנו לדרך טובה הרבה יותר, החלטנו לעבור למדיניות שונה לחלוטין- הסגר, סנקציות וכו'. אינני אומר שגישה זו אינה נכונה אבל היא בהחלט מראה על שינוי כיוון. אם מדינת ישראל תמשיך בכיוון זה היא אולי תגיע למחוז חפצה, אבל כיאה לעם בישראל בשניה שהמדיניות הזאת תראה חולשה (בפיגוע הבא) נחליף בחזרה למדיניות הקודמת. ככה מדינת ישראל מתנדנדת כבר 30 שנה ומפסידה את כל המערכות ואת המלחמה כולה.
אפשר לדמות את המדיניות שלנו כאילו היתה אוטו בכביש החוף שרוצה ליסוע מחיפה לתל-אביב ואולם כל פעם שיש עיקול בכביש שטיפה סוטה מזוית ישרה לתל-אביב אז במקום ליסוע בו ולהמשיך עם הכביש הרכב פשוט יורד לשוליים וממשיך בנסיעה ישר בתוך השדות והערים. לא פלא שהנהג יגיע לבית החולים הרבה לפני שהוא יגיע לתל-אביב.
