"להרטיב את הבאגט"

אני אגיע למשפט המעולה הזה בסוף, אבל בינתיים אתרכז במה שהיה אתמול:

זה התחיל ביום שלפני אתמול כאשר חבר שלי מהבית-ספר, טכניון ועכשיו גם מהיחידה אמר לי שהוא רוצה ללכת יום למחרת (אתמול) לטיול, הוא לא הצליח לתפוס טרמפ על טיול של חברה אחרים שאנחנו מכירים והוא רוצה לארגן אחד בעצמו עם כמה חברים נוספים מהכיתה והטכניון. אחרי הרבה חששות פולניים שנבעו מכך שהכל נעשה ביתר ספונטניות הסכמתי לכל העניין הזה.

בשעה עשר ורבע בערך הגענו לתחילת המסלול של נחל כזיב- מבצר מונפורט, רק לאחר שאספנו את תומר מכרמיאל. ברוח קרבית משהו החלטתי לסחוב את כל התיק שלי על הגב, לאור הוקרה לסרטי רמבו ומחווה לאינדיאנה ג'ונס- אני עוד אצטער על זה בהמשך...

התחלנו ללכת, כולנו מרוצים מכך שבדרך כבר הספקנו לקנות 10 פיתות גדולות כאלה של ערבים ו850 גרם חומוס (הכל על הגב שלי) אלו מאיתנו שהיו פחות מרוצים משום שהם שומרים התגאו בחפיסת פרינגלס, "במבה" שוש כשרה לפסח ותפו-צ'יפס.

אחרי שירדנו את כל מבצר המונפורט ועלינו את כל הדרך חזרה להר השני, הכל לפי ציווי סימני הדרך גילינו שהצד השני הוא זה שבדרך כלל מתחילים בו את המסלול, השוואה זריזה בין פסגת ההר ממנה אנחנו ירדנו לבין פסגת ההר אליה עלינו הראתה שישנו זוג חיילים בפסגת ההר השניה, שירותים, יותר מכוניות, יותר אנשים "בתחילת הטיול שלהם" וגזלן אחד. משהו אמר לנו שהחבורה של ישראלים מצחיקים שפגשנו בגיא בין שני ההרים שאמרה לנו ש"ימינה זה המעיינות" לא עבדה עלינו. הסתכלנו על המפה, על הפסגה שאליה הגענו בניגוד לזו שיצאנו ממנה היתה אשכרה מפה כך שיכולנו פעם ראשונה לראות איפה אנחנו לכל הרוחות. גילינו שבעצם לא עשינו בכלל את המסלול ושמנו פעמינו למטה בחזרה עם חזון לעשות את המסלול האמיתי הפעם.

המסלול האמיתי צריך לקחת בין 4 שעות ל6 שעות. אנחנו, עם זה שהתחלנו במקום הלא נכון והגענו למקום הלא נכון עוד לפני שהתחלנו את המסלול, הספקנו לעשות אותו ב4 ורבע שעות אז אתם יכולים לתאר לעצמיכם את הקצב שהלכנו בו.

איפשהו לקראת הטיפוס האחרון שארך לא פחות משלוש רבעי השעה הדופק שלי היה דופק שיא, הבנתי שאני לא רמבו ולא אינדיאנה ואם כבר אז ממש מטומטם שדרשתי לקחת על עצמי את כל הדברים שהבאתי. החברים הציעו לעזור לי עם התיק אבל אני, מכיוון שהרגשתי שזה יהיה אחלה אימון, סירבתי.

בסוף ההר כבר כמעט התמוטטתי.

מה שהיה לאורך הטיול הזה זה הרבה צחוקים, החל מהניסיון של תומר למצוא לעצמו "מקל טראקרים" שהסתכם במציאה זוג זרדים ששימשו כלי תיפוף על גזעים לאורך המסלול. הניסיון של שלומי ותומר לחקור את תופעת תולעי המשי (זה תולעי משי?- אלה שהולכים בתור ארוך ארוך דבוקות אחת לשניה) בעזרת הפרדה של אחד מהפרטים בשורה הצידה ו/או חסימה של הטור באמצע, האכלה של הדגים בפיתות ערביות, כמה דיונים על היכולת ההיתקפית של מדינת ישראל, שירים (או! השירים שהם שרו! אלוהים אדירים...) וההליכה הנועזת, חרף הסכנות, שלי ושל תומר במים הרדודים שחיבור מספר צמתים בדרך (השאר הלכו על האבנים).

היה גם דיון מעמיק על יכולת הקפיצה של אחד בין שני סלעים, למרות שלא היתה לאף אחד שום כוונה לעשות את זה וגם לא היה צורך כי מהצד השני שום מסלול לא ממשיך.

בעניין הבגט ורטיבותו, זה כבר היה בדרך הביתה, לא לפני שעצרנו בשווארמה חאזן בחיפה והורדנו כבשים קצוצות שהגיעו בפיתות או בלאפות: חבר של תומר הרים לו טלפון ותומר ניסה לברר עם החברה החדשה של החבר הזה היא משהו רציני או "סתם להרטיב את הבגט". הביטוי נורא שעשע אותי אז החלטתי לנצור אותו לנצח נצחים או לפחות לפתוח איתו את הפוסט הזה.