גודל המנה שהניחו לי על השולחן היתה רק חותמת למה שכבר ידעתי. גם העובדה שהמלצרית מעין התנצלה "זו לא הכמות זו האיכות" לא עזרו לשפר את התדמית שהמסעדה הזו יצרה בראשי. יש בעיה עם מסעדות שהשפים שלהם חושבים שזה בסדר לשלם 100 שקל ל330 גרם של אנטריקוט שבא רק עם תפא"ח אחד וחצי עגבניה. אמנם סידור המנות על מרחבי הצלחת שנותרו ריקים היו נורא מרשימים, מה שהותיר בי רושם חזק יותר היא העבודה שנשארתי רעב אחרי שהשקעתי 100 שקל טובים בטיפוח הבטן שלי.
אפילו ה40 שקל שהלכו על הקינוח בסוף היו בזבוז. התפריט טען שאנחנו הולכים לקבל משהו שקשור לשוקולד ולפחות על פי אורך השם של המנה נראה כאילו היינו הולכים לקבל משהו מכובד. אבל מסעדת רוקה התעקשה להביא מנה קטנה ומצ'וקמקת של פירמידת שוקולד קטנה שאם כל הכבוד לעיצוב המנה... בבטן הכל נהרס.
מבט חטוף על מגרש החניה, אפילו אם נתעלם בברוטליות מהעובדה שהמסעדה ממקומת בבית הישן של משפחת עופר בהרצליה פיתוח, על חוף הים (אחד האיזורים היקרים ביותר במדינה), יכול להסביר את התופעה במסעדה הזו. נראה כאילו אנשים שנוסעים בפורשה ומרצדס הם אנשים לא רעבים, או לפחות מרגישים נורא בסדר עם זה שהם משלמים הון תועפות ונשארים לא ממש שבעים.
הטיפוסים שהמסעדה הזו מכילה הם, לכל הדיעות, האנשים הפלצנים ביותר שאפשר למצוא. מילא המיליונרים שיושבים שם אבל כמות הפאקצות הנכבדת שמגיעות על מנת למצוא חתן עשיר במחיר של איזה 30 שקל לקולה, מהממת פשוט.
אז נכון שהמסעדה מאובטחת היטב, ממוקמת במקום מצויין, השירות נפלא, למארחת יש לאפ-טופ וכולם שם עשירים וכוסיות אבל אני בא בשביל לצאת לא רעב אז הטבח המחוכם של המסעדה יכול לחסוך ממני את הצגת התכלית הכשרונית שלו בה הוא מסדר לי את המנות הממש ממש קטנות בצורה מדהימה על השולחן ולהביא לי אוכל!
למי שיש כסף ואין חברה או אישה אני ממליץ ללכת לראות את המקום ולשבת על הבאר, למי שסתם רעב ורוצה לאכול אני מציע להתרחק מהמקום כמו מאש.
