נולדנו בדיוק באותו תאריך וכבר שחקנו לגמרי את הבדיחה שיוצא לנו "במזל" כל שנה לחגוג ביחד את היום-הולדת. אני מכיר אותו מאז כיתה ט' והוא אחראי, כמעט לבדו, לכך שתקופת התיכון שלי בנתניה (שעברתי אליה רק בכיתה ט') היתה תקופה מצויינת. כמעט ולא נפרדנו מאז כיתה ט'- ישבנו באותו שולחן החל מהמחצית השניה של הכיתה ועד תום כיתה יב'. לאחר התיכון שנינו הלכנו לטכניון, אולם למגמות שונות, והתראינו די הרבה. בטירונות ישנו מיטה על יד מיטה ואת המילואים גם כן עשיתי איתו באותו ישוב (ושוב ישנו מיטה על יד מיטה). למדנו הרבה ביחד, צחקנו המון ביחד והעברנו אלפי שעות ביחד.
הוא הבן אדם הטוב ביותר שאני מכיר. כולם אוהבים אותו ואין בן אדם אחד בעולם שמסוכסך איתו. הוא לא מקנא, הוא לא מתעצבן והוא אף פעם לא אומר "לא" כאשר מבקשים ממנו עזרה במשהו. כל יום הולדת מאז כיתה ט' הוא הקדים אותי בשיחת טלפון- טילפן על מנת לאחל לי מזל טוב וגם אם הוא העיר אותי בשש לפנות בוקר במיוחד בשביל זה מעולם לא התעצבנתי על כך.
עוד שעה נכנסת יום-ההולדת המשותפת שלנו (יום הולדת 23 אגב) ופעם ראשונה שאנחנו לא יכולים להתראות ביום הזה כי הוא תקוע באיזה בסיס ואני עוד לא ולכן יום ההולדת הזה מתחיל בתחושה של קצת בעסה.
יום שישי הבא קבענו להיפגש על מנת לחגוג. אמנם מאוחר מדי אבל בכל זאת. יש לנו גם הרבה מאוד catching up to do... אני לא יכול להתנתק מהמחשבה שהוא היה נשמע קצת מוזר בטלפון. נזכרתי שהרבה מאוד זמן (מאז שהוא נכנס לקורס קצינים) לא התעדכני כמו שצריך במה קורה איתו ויום שישי הבא תהיה הזדמנות מצויינת.
זהו... סורי על הפוסט המעט דכאוני.
