הרבה זמן אני מנסה לקדם חוק חדש במדינה ישראל שגוזר על אנשים מעצבנים מצב שבו הרשויות יקדחו להם חורים ענקיים בפיקות של הברכיים - ככה סתם, ללא הרדמה. גם לא בהכרח צריך להכניס משהו לחורים שיווצרו.
בתקופה האחרונה אני מבלה דקות ארוכות ברכבת ישראל - מחיר הדלק המאמירים שכנעו אותי שפשוט לא כלכלי עבורי לנסוע לעבודה עם הרכב, מה גם שבשביל להיות בגבעתיים מתישהו בבוקר צריך לצאת מוקדם מנתניה בשביל לא להיתקע בפקקים. הנסיעה ברכבת מאפשרת לי הזדמנות להשקיף על הציבור הישראלי הרחב ומסמנת עבורי פוטנציאלים נוספים לקדם את החוק שלי על מנת להמודד עימם. בנסיעה הלפני אחרונה אלו היו שני ילדים מתבגרים - גיל מעצבן שכל מיני תהליכים ביולוגים בגוף מוציאים את הרע ביותר אצלך החוצה ומקצינים אותי. ילדים מתבגרים לא מבולבלים בגלל הורמונים הם הכי טבעיים ואמיתיים שהם יהיו בכל ימי חייהם, הם לא מזייפים כמו מבוגרים ולא מפחדים כמו ילדים קטנים, כך שכאשר אנחנו מתבוננים על הנוער ומרגישים בחילה...;מכל מקום אחת התכונות המעצבנות אצל מתבגרים זה רצון בלתי פוסק להפגין נוכחות ולהחצין את עצמם. העידן המודרני שם בידיים של אותם מתבגרים שלל כלים להפגין נוכחות ולא צריך להסביר שכאשר הנוכחות שלך מתגברת באיזור ציבורי תחום כמו הרכבת היא באה על חשבון השקט הנפשי של היושבים איתך בקרון. אותם מפלצים בנסיעה החליטו שאין זמן טוב יותר להקשיב לשירים של מזרחיים מאשר שם ואז ברכבת. הם אפילו לא נתנו דעתם על כך שאנשים זזו מהמקומות הקרובים אליהם וחיפשו מוצא בקרון אחר. אולי הם כן שמו לב אבל בחרו להתעלם.
בקיצור, כמו שכושי גדול אמר פעם בסרט אמריקאי מוצלח (נחשו אם תוכלו): The loudest one in the room is the weakest one in the room. או במילים אחרות: תביאו את המקדחה...
