על הצביעות - רוז פיזאם

 אנחנו נרתמים להביע דיעה, כמעט על כל דבר ולא דרוש יותר מדי עידוד בשביל שנתחיל אבל אנחנו ממאמנים בתוקף לפעול. אני מעריך אנשים שפועלים על פי האידיאולוגיות שלהם, גם אם האידיאולוגיות שלהם טיפשיות (ורובן הן כאלו). הישראלים היו שבויים בסיפורה של רוז פיזאם בתקופה האחרונה לא כי הסיפור קשה ומבחיל אלא כי ניתנה הזדמנות לכל אחד להרגיש טוב עם עצמו פתאום, כל מרואיין או טוקבקיסט הרגיש עליונות, טוהרה נוכח האשמים במקרה. פתאום כולנו נראינו אצילים יותר, תרבותיים יותר, אנושיים יותר. הרבה יותר קל לבקר את הגרוע מכל בחברה שלנו מאשר להעצים את עצמינו. עם כל אם בוכייה או בחור מספמט, עם כל ראיון טלויזיוני מלוקק או סיקור חדשות מזוייף הרגשתי ששכחנו משהו - ההורים של רוז פיזאם הם אנחנו, זה לא "הם" - זו החברה שלנו, זה מה שאנחנו מייצרים, את אלה גידלנו בקרבנו לאלה סיפקנו קרקע ומשאבים. אני מציע שבמקום להמשיך להתקשקש, להגיד את המובן מאליו, להביע עוד רגשות סימפטיים על מנת שנוכל להצטייר טוב יותר, במקום להמשיך לנסות להרגיש טוב עם עצמינו בזמן שאנחנו מביעים עמדה סולדת מתת-אדם כמו רוני רון אולי נתחיל לפעול כי רוני רון הוא תוצר לווואי של תופעה מתבגרת שהיא רחבה הרבה יותר ולכן היא מקבלת לגיטימציה שהיא בשתיקה. רוני רון הוא לא אנומליה הוא תוצאה חברתית, סכום של משתנים שאנחנו רואים כל יום. אנחנו פוגשים אותם בבתי הספר, אנחנו רואים אותם בערוצי הטלוויזיה, אנחנו נעמדים לידם ברכבת, קונים לידם במכולת. אנחנו אפילו מונהגים על ידם.

רוז לא זקוקה לסליחה הציבורית שלנו כפי שהיא הודפסה בדף הראשי של ידיעות אחרונות. עם סליחה לא קונים במכולת וסליחה לא מכפרת על כלום, סליחה היא חסרת משמעות ללא מעשים ולמעט התקופה הקצרה הזו של ילדות שבה הבעת סליחה היא כמעט הדבר היחיד שניתן לעשות ואנחנו משלמים א חובינו בהבעתה, בשום תקופה אחרת היא לא מספיקה.

חסכו מאיתנו את הסולידרתיות, הסליחות וההתנצלויות. תתחילו לפעול נגד האנשים האלה.