אי אפשר להתעלם מהתפקיד החשוב של הוליווד בהעלאת המודעות של צופי הסרטים בבעיות וסוגיות חשובות. הוליווד ידעה ועדיין יודעת לייצר סרטים בעלי תוכן כבד ואמיתי שדנים בצורה מפוקחת בהרבה נושאים כואבים, החל מאונס ורצח, דרך איידס, מלחמות, עבדות, מחלות נפש וכלה בשואה ופשעי מלחמה.
בשנות ה90 של המאה שעברה מדינות כמו אנגולה, קונגו, סיירה-ליאון וליבריה נחשבו כאיזורים המסוכנים ביותר בעולם: מלחמות אזרחיים, רציחות, מעשי אונס, קטיעות גפיים ועבדות- היה שם הכל. הכל נעשה בעזרת סחר חוקי ולא חוקי בנשק ויהלומי המריבה שמימנו את כל הסחר הזה.
הרבה אחראיות יש על בימאי הוליוודי כאשר הוא לוקח נושא טעון וחשוב כל כך כמו יהלומי המריבה בסיירה ליאון והפשעים שבוצעו בחסותם, פשעיים אפריקאיים כמו גם מערביים. סרט שעוסק בסוגיה כל כך טעונה אבל מפספס מחסל את האפשרות לדון בסוגיה הזו במדיה ההוליוודית לתקופה ממושכת שלאחר צאת הסרט.
הנה ראיתי היום את "לגעת ביהלום" שהתרגום הגרוע (המטופש והמטומטם) של כותר הסרט (Blood diamond) רק מבשר על טיב הסרט עצמו. לא מספיק היה לבמאי סרט באורך סביר- שעתיים ועשרים נדרשו לבמאי על מנת לעשות רפש הוליוודי מנושא כל כך חשוב ולגרום לצופים לאדישות ואולי אפילו לגיכוך נוכח תופעה כל כך מכוערת שעליה מבוסס הסרט.
הסרט אונס את כשרונם הראוי להערצה של ליאונרדו די-קפריו, דג'ימון הונסו וג'ניפר קונלי ועושה בהם שימוש ציני על מנת להעביר עוד סרט אקשן הוליוודי. פסיפס של בדיחות אמריקאיות, גינונים לא מציאותיים הוליוודיים, משפטי מפתח מאוסים, פיצוצים ספורדיים, דמויות שבלוניות לא אמיתיות, עלילה מרכזית כושלת ולא אמינה וסיום מרוח ומיותר. אין הרבה מילים טובות להגיד על הסרט הזה למעט איזו מילה טובה על כך שכנראה באמת היה ניסיון תמים להעלות את המודעות לבעית יהלומי המריבה באפריקה (שבינתיים מימדיה קטנו בהרבה).
הסרט מספר את סיפורם של סולומון ונדי, דייג שמשפחתו הופרדה ממנו על ידי המורדים ובנו נחטף לשורותיהם, של דני ארצ'ר, חייל לשעבר וצייד יהלומים בהווה שמפגין מבטא מגוכך של תושב רודזי במקור ואת סיפורה של מאדי בואן- כתבת אמריקאית שבאה לחשוף את מימדי הכיעור. הסרט ניסה ליצור סנרגיה בין משהו אנושי שאפשר להתחבר אליו (בעזרת סיפורו של הדייג שמחפש את משפחתו ומנסה להציל את ילדו החטוף) לבין משהו קומי יותר שאמור ליצוק תוכן אל מאחורי הקלעים של התופעה בעזרת סיפורו של צייד היהלומים הלבן שכיום יכול רק להתרפק על זכרונות גבורה של פעם, לבין משהו יותר קונספירטיבי סטייל תיק-שקנאי שאמור וגם מנסה לחתום את הסרט בעזרת העיתונאית והניסיון שלה לספר את סיפורה של סיירה-ליאון.
האם הסינרגיה הצליחה?- לא יותר מלוח השידורים של ערוץ 10. הסרט מפספס בגדול ולמרות שהפתיחה והסיום מציגים עובדות ואמורים כאילו לעטוף את הסרט בעטיפת רצינות וחשיבות הסרט בכל זאת מבזה את הסוגיה.
"לגעת ביהלום" מנסה לעשות ליהלומי המריבה מה ש"שר המלחמה" עשה לתופעת הסחר בנשק, מה ש"טראפיק" עשה לתופעת הסמים בארה"ב, מה ש"אמריקה X" עשה לגזענות, מה ש"אמיסטאד" עשה לעבדות ומה ש"סהרה" עשה למוות, אבל בסופו של דבר "לגעת ביהלום" הוא סרט בינוני מינוס שמפספס את המטרה כמו שנבחרת ישראל בכדורגל מפספסת את השער של הקבוצה היריבה.
