אולמרט חי בסרט, לאחר שראש הממשלה שלנו לשעבר התעלם לחלוטין מהאזהרות ואיפשר לפלשטינים לערוך בחירות דמוקרטיות ולעלות את החמאס לשלוט בהם, ואחרי שהוא טרח והעביר להם 250 מיליון שקל הוא הצהיר שאי אפשר לשאת ולתת עם החמאס והפנה את שומעיו לאמנת החמאס ובנוסף אישר סדרה של סנקציות.
סנקציות זה דבר מקובל ואף אחד לא יכול לומר שזהו מהלך לא חכם, זו תגובה הגיונית של ממשלה דמוקרטית על עליית כוח הרסני על יד גבולותיה. האצת בניית הגדר ואי העברת הכספים גם הם מהלכים שקשה לומר בבירור שהם "טעות". אולם מה זו ההצהרה הדבילית והמתחייבת כל כך לגבי אי היכולת שלנו לשאת ולתת עם החמאס? כמה זמן בדיוק אולמרט חושב שהוא יוכל להחזיק מעמד בלי להתדיין עם הכוח השלטוני של הפלסטינים ולמה הוא חושב שהמצב שם שונה בהרבה מישראל- איפה שהמדינאים היחידים שהניעו תהליכי שלום היו המיליטנטים ביותר?
הצהרה מסוג "הסתכלו על האמנה שלהם, הם רוצים לחזור לגבולות 48' ולהחזיר את הפליטים, אין לנו מה לדבר איתם יותר, סגרנו את הבאסטה" היא לא הגיונית ואולמרט היה צריך לחשוב קודם לפני שהוא שחרר אותה לאוויר. החמאס לא הולך לשום מקום בתקופה הקרובה והדרך היחידה שהוא יתחיל לקבל צורה של גוף שלטוני נאור היא על ידי הידברות עם ישראל. נורא קל לתנועת אופוזיציה לקרוא להשמדה של מדינת ישראל, תראו אפילו ביבי מהאופוזיציה לא רצה לתת לפלסטינים מדינה (כאילו מישהו שואל אותו), אולם ברגע שהחמאס נהפך להיות הגוף השולט ופתאום הוא צריך להסתכל על דברים כמו הספקת מים שמגיעה מישראל, הספקת חשמל, סיוע הומניטרי, מקומות עבודה וסיוע של המערב (שמושפע גם הוא מישראל, למרות הכל), אז פתאום הדברים הם לא כל כך שחור ולבן וגם אם השינוי אינו מתרחש תוך שבוע הוא יבוא.
אין פה כדי לומר שישראל צריכה להפסיק לחסל את מי שראשי הבטחון מאמינים שצריך לחסל. אדרבא, לאור חוסר היכולת שלנו לראות איך חיסול או חיסול של בן אדם זה או אחר מקדם אותנו או מרחיק אותנו ממטרה זו או אחרת, הדבר היחיד שנותר לנו הוא להתנהג כמו מדינה שיש לה צבא ששומר על אזרחיה ושומר מקום מיוחד בין כוונות לרוצחים בהם.
יש שיגידו שהדואליות הזו במדיניות של ישראל, ההידברות עם הרשות לצד חיסול של אישי מפתח ברחוב הפלסטיני, היא מדיניות הרסנית שלא הובילה אותנו לשום מקום ואולם פה לא רק שלא ניתן להוכיח שכל מדיניות אחרת כן היתה מובילה אותנו למקום טוב יותר (או מקום אחר בכלל) אלא מה גם שהדבר היחיד שעל מדינת ישראל לעשות היא ליצור הפרדה בין מי שהיא מחסל למי שהיא מדברת איתו, הפרדה שבאה מהצהרות ממשלתיות. הבעיה אם כן, לטעמי, במדיניות הדואליות הזו, עיקרה בכלל לא בכך שאנחנו מחסלים ומדברים בו זמנית אלא שלא עשינו הפרדה ברורה, מבחינת העולם והפלסטינים, את מי אנחנו מחסלים ועם מי אנחנו מדברים כך ששתי הפונקציות האלה נמרחות אחת לתוך השניה לתוך מישמש תומך וחזק יותר.
