יותר מאשר הפיגוע בנתניה משרת את מפלגות הימין שנראה כאילו האחרון הוא הדבר היחיד שיכול היה להשכיח מאיתנו את השחיתות שפשעה בהן כמו במעורת סמים, הפיגוע בנתניה נועץ כידון ארוך מאוד לתוך ליבה של ההנהגה השמאלנית שבראשה (מבחינתי) עומד עמיר פרץ. איכשהו בשנים האחרונות, בייחוד אחרי היציאה מעזה, לאור הירידה הדרמטית בפיגועי מתאבדים נגד אזרחים הפנינו את זעמינו אל עבר האפיק החברתי. קיטרנו, בכינו וייללנו שנמאס לנו מהגנרלים וביקשו לקבל על עצמינו מנהיג שסוף סוף ינהיג פה סדר יום חברתי, מנהיג כזה שלא משקיע את כל מרצו בלוחמה בטרור ופיזור סיסמאות קרב, שלא משקיע את לילותיו בשיחות בקבינט הביטחוני, אלא מנהיג שמצב העניים, הגימלאים, החד-הוריים ומוכי הגורל האחרים לא מרפה ממנו ומדיר שינה מעיניו.
הפיגוע האחרון לא שינה שום דבר חוץ מאשר העובדה שראינו איך לעמיר פרץ, שמחזיק בכבוד בסדר יום חברתי טיפשי, אין שום דבר להציע למדינה בעניין הביטחוני. איך שהוא נדרש לחוות דעתו על המצב הביטחוני עקב הפיגוע הוא החל להתבלבל. השבתת נמלים קל למר פרץ לעשות, לתת לנו מצע ביטחוני- זו כבר משימה קשה.
אולי עמיר פרץ מעוניין, ובצדק, לסדר יום חברתי חדש במדינה, אבל שלא ישכח שזו מדינת ישראל שבה הוא חי ועם כל הכבוד (עכשיו כאשר שלי יחימוביץ' אצלו) מהמנהיגים פה נדרשת הבנה אסטרטגית, מצער אבל נכון.
נ.ב
אולי פרץ תופס טרמפ על עגלת המנהיגים הלא קרביים כמו ביל קלינטון. במקרה זה הייתי מציע לו להסתכל שוב על איך קלינטון נראה ומדבר ולהבין את ההבדל.
