ההרגשה שהייתי רוצה להיות שם הרבה קודם, לחוות איתה כל מיני דברים אפילו פשוטים מאוד כמו היקיציה בבוקר והפגישות עם החברים, אפפה אותי כאשר הסתכלתי על כמה תמונות שהיו לה על הקיר. באופן מאוד מוזר היא סימלה סוג של חופש מוחלט וצעירות ובתקופה שבה הייתי כבול מכל הכיוונים עם לימודים ולחץ של שיעורי בית והרבה אחרי שהתקופה התיכוניסטית שלי נגמרה, ההרגשה הזו של חופש ושהזמן עומד היתה מאוד חשובה.
שנה וחצי לאחר מכן, היא דיברה איתי באיי.סי.קיו. הייתי אחד המשפיעים ביותר בחייה והיא סיפרה לי דברים שהיא ידעה שאולי רק אני אוכל להבין, מסוג הדברים שהיא סיפריה רק לי כאשר עוד יצאנו. כנראה שהתעצבני מכיוון שהיא היתה נראית לי חלשה עדיין, שכל הקשר איתי לא נטע בה חוזק רציני מספיק על מנת שהיא תוכל להמשיך הלאה. התגובה שלי לפתיחות שלה היתה מאוד מעצבנת וזה כנראה היה המנגנון הגנה שלי שאמר לי "אתה לא צריך את כל החרא הזה, עכשיו, מספיק התמודדת עם כל זה כאשר היית חבר שלה".
עכשיו זה מה שמעצבן אותי, התגובה האידיוטית שלי לפתיחות שלה. שנה וחצי לקח לה להתגבר (אולי קצת פחות) וכאשר היא ניגשה אליי בתור ידידה ושטחה בפניי דברים מאוד חושפניים, העזתי לעמוד בעמדה של מתגונן שאומר "רגע, עד פה. אני לא יוצא איתך עכשיו, הצרות שלך הם שלך ושלי הם שלי" וזה היה ממש לא במקום.
מאז אנחנו לא מדברים ורק לאחרונה זה התחיל להיות קצת חסר לי. אני לא המלאך השומר שלה ולא מתיימר להיות המגן שלה אבל די חשוב לי לדעת שהיא בסדר ולמרות שזו קצת חוצפה לרצות לחזור לעמדת השומר אחרי שנטשתי אותה בטמטומי, זה די חשוב לי.
