האם אהבה שהגיעה לקיצה היא פרק מיותר בחיינו? רבים טוענים שלא על שום החוויות היותר טובות אשר בני הזוג עוברים ביחד. אין הרבה בני אדם שיכולים לטעון שקשר ארוך שהיה להם היה נטול כל רגעי אושר ושמחה וגם אם מיד לאחר ההלם הראשוני של הפרידה הגוף מחסן את עצמו על ידי שליפה מהירה של כל הזכרונות היותר קשים כאילו לתת תירוץ לכך שיהיה בסדר ומה שהיה היה רע, אנחנו יודעים שכאשר ההלם הראשוני יעבור והחיים ימשיכו לאט לאט יצופו הזכרונות הטובים יותר של אותו קשר.
האם הזכרונות האלה שווים משהו או שהם בסך הכל פצעים מוגלתיים שעדיף לא לגעת בהם פן הם יתפרצו ויכאיבו?
"שמש נצחית בראש צלול", יצירת המופת הקולנועית הזאת שואלת בדיוק את השאלה הזו. אם היו אומרים לכם שקשר מסויים יגמר בסופו של דבר ואולי אפילו יגמר רע, האם תוותרו עליו מראש?- האם תוותרו על כל החוויות הטובות יותר שהקשר הזה יכניס לזכרונכם, למי שאתם, לעבר שלכם?
אני לא יודע למה לא הלכתי לראות את הסרט הזה כאשר הוא היה בקולנוע, כנראה שפשוט לא יצא, אבל אתמול, לאחר שראיתי אותו, הסכמתי עם הביקורות שהיו כלפיו- הסרט הוא יצירת מופת גאונית. סרט שחובה לראות.
