תשדירי הבחירות הן טעות דמוקרטית- מדובר בשבועיים של דיבורים ולא של מעשים ואף אם מפלגה א' משמיצה את מפלגה ב' על מעשיה בארבע השנים של חלפו, לא מדובר בו בדיבייט אמיתי בין שתי המפלגות, כזה שלמשל אמור להתקיים במהלכה של הקדנציה, אלא מדובר בו בהתנצחות של קופירייטרים. התוכן מפנה את הבמה לאומנות הצגת התוכן. הדיון האמיתי מפנה את מקומו לססמאות בחירות, הבטחות חסרות שחר וגידופים כנגד המתחרה.
כל הקמפיינים האלה לא היו ממש מפריעים לי אילולא הייתי יודע שיש מספיק אנשים במדינה שלא רק שמשתכנעים מהקמפיינים האלה אלא שרוכשים לעצמם דיעה פוליטית, ואפילו אחת מוצקה, מהשבועיים האלה. אנשים שלפני שתעמולת הבחירות התחילה לא הצליחו לזכור את שמות המתמודדים הראשיים פתאום מגנים בחירוף נפש על המפלגה שהמקפיין שלה דיבר אליו הכי הרבה.
איכשהו תעמולת הבחירות מקבלת, ולא בצדק, מעמד של יותר מפרסומות (או פרומואים). כן, אותן פרסומות שאנחנו קמים במהלכן לשירותים או על מנת לחמם את האוכל ולא טורחים להשתכנע אף בקצת, ולו בשל העובדה שאנחנו יודעים שזה "פרסומות" (שאני אשתכנע מפרסומות?!- מה אני מפגר?!) משום מה מוצאות את עצמן במעמד נמוך יותר מזה של תעמולת הבחירות שהיא פרסומת אחת ארוכה לכל דבר ועניין.
במהלך ארבע השנים אחרי תעמולת הבחירות מרבית האנשים יחזרו לא לקרוא עיתונים, לא לראות מהדורות חדשות, לא להאזין לרדיו, לא להביע את דעתם הפוליטית שתחדול מלהתקיים ולא לשמוע את דעתם של אחרים. אבל למשך שבועיים כולנו קיבלנו את ההרגשה שאנחנו ממלאים את חובותינו וזכותינו הדמוקרטית.
