בערך לפני שבועיים נפגשתי עם האקסית שלי, עליה כבר כתבתי כמה פוסטים פה. היא נורא התלהבה שהיא יכולה להציג בפניי את כישוריי הנהיגה שלה, מה שהיא לא יכולה היתה לעשות שיצאנו והיא עדיין זוכרת את הפרפורים שהייתי עושה בשביל להביא אותה ממקום למקום.
היא אספה אותי מהבית ואפילו דאגה שאני לא אחכה יותר מדי זמן למטה, כי היא ידעה שאין דבר שאני שונא בעולם יותר מאשר לבזבז את הזמן בלחכות לדברים. נסענו לאיזה בית קפה שאנשים נוטים להזדקן בו עד שהמנה מגיעה, אחד שקרוב לבית שלי.
קישקשנו די הרבה באותו ערב והשלמנו פערים: הצבא שלה, המשפחה, האקס, התוכניות לעתיד, העבודה והחברים... היה לי נורא טוב לדעת שאני יכול שוב להיות איכפתי לגבי החיים שלה ולא ליצור רושם שאנחנו מתחילים משהו מחדש, למרות שמאז שנפרדנו לא היה לי משהו אין בי שום רצון לחזור אליה.
בסוף הערב, כאשר ליויתי אותה למכונית וחוינו את שיחת דלת-המכונית, השיחה האחרונה שיש להרבה מאוד מפגשים בין אנשים, העלנו שני נושאים מאוד חשובים לדיון. האחד היה הניסיונות שלי בבליינד-דייטינג והשני היה קשור לזה שנצא לסרטים ביחד כי לפעמים לשנינו החברים מבריזים ואנחנו תקועים לבד בלי מישהו ללכת לראות איתו סרט.
אני לא יודע אם זה מפריע לי או לא, אבל היא אפילו לא זכרה את ההתחלה המקרטעת של הקשר שלנו. היא טענה שהיא זוכרת חודשיים מדהימים של התחלת קשר והתפלאה לשמוע שאני זוכר איזה SMS ששלחתי אז- כאשר שאלתי אם קורה בינינו משהו היא כתבה בחזרה "לא שאני יודעת" (זיו, בטח זוכר את שיחת הטלפון שעשיתי אליו בסמוך למקרה זה באותו עניין). ה"לא שאני יודעת" לווה גם אחרי זה בקרירות יוצאת דופן להתחלת קשר וגם אחרי שהתנשקנו אני זוכר שהיא ציוותה עליי לא לקרוא לה "חברה שלי" כי אנחנו עדיין לא "חברים" ויקח לה קצת זמן.
אבל איכשהו הקרירות על גבול הקפאון הזו בכלל נשכחה ממנה- היא אפילו לא זוכרת כמה התאמצתי עד שהקשר נכנס להילוך מאוד גבוה והיה נשמע לה מאוד מאוד מוזר שאני לא מצליח לעשות את מה שעשיתי איתה, בבליינד דייטס שלי.
היא נכנסה לאוטו ונסעה, לא לפני שקבענו לצאת לסרטים. הנוסטלגיה אפפה אותי עוד כמה דקות ואז חזרתי למציאות העכשווית...
