איזה חגיגה של דכאון בגליון 24 שעות של "ידיעות אחרונות". לקחו קבוצה של נערים בגילאי העשרה שפונו מגוש קטיף וראיינו אותם על חייהם העגומים כיום. אלו מתלוננים על קשיים בלימודים ובעיות פסיכולוגיות שמלוות אותם בחיי היום יום- חוסר מעש עוטף אותם ומחשבות על דיונות שלצד החוף הכי יפה בארץ ישראל.
אם העיתון היה עושה חושבים הוא היה מבין שכל ילד בין גיל 13 ל21, כמעט, הוא בדכאון או לפחות הוא אומר שהוא בדכאון ולראייה אפשר להסתכל בבלוגים באתר הזה ולראות שלמעלה מ90% מהכותבים פה חושבים שהם מוזרים ולא מבינים אותם והם נוטים לעצבות במידה זו או אחרת. אין שום דבר מפתיע שנערים בגילאים הללו יהיו בדכאון. כמובן שהפינוי מהבית לא מוסיף להרגשה הכללית של אף אחד בגיל הזה או בכלל ואפילו תורם לדכאון אבל אני מציע לכולם לשמור על פרופורציה- הם בדכאון? יעבור להם! אם הם לא היו בדכאון בגלל זה אז זה היה בגלל שהם נפרדו ממבן/בת זוגם או שהציונים בבית ספר לא היו כל כך טובים או שההורים פשוט "לא היו מבינים" אותם.
אין לי סימפטיה עודפת לאנשים שמתגעגעים לדיונות ולחוף ים ובונים סביב האלמנטים האלו את הדכאון הנערי שלהם. הנערים של גוש קטיף בדכאון? שיצטרפו למועדון גילאי העשרה ואם הם באמת חושבים שהם בדכאון חמור מאשר כל שאר בני גילם אז שילכו לראות פסיכולוג אבל שלא יקשקשו על זה ברמה מדינית מעל גבי עיתון "ידיעות אחרונות".
ידיעות אחרונות צריכים לשמור על פרופורציה, האלפים הבודדים של נערים מגוש קטיף שחלקם מתקשה להתאקלם אינם קבוצה מיוחדת אלא הם חלק מתופעה הורמונלית מוכרת היטב בקרב בני גילם.
נראה כאילו הכתבה באה לרכוש את ליבם של הקוראים, שיגלו קצת סימפטיה כלפי אלה שלא נדרשים לה יותר מאנשים אחרים.
אז אין דיונות... אז אין ים... תתגברו על זה.
