"כבד את אביך ואת אימך" זהו דיבר חשוב שיותר מכל צריך לשמש מעין דבק לתא המשפחתי ולשמור את הפירמידה החברתית של החברה חזקה ויציבה. אך הדיבר הנ"ל, כמו הרבה חוקים פשוטים אחרים אמור להביא אותך רק עד אמצע הדרך ולמרות שאין זה משתמע בשום מקום בתנ"ך (חס...) אנחנו נדרשים להטיל בו ספק ומחוייבים על ידי החברה בה אנחנו חיים היום לעשות כן מהר הרבה, מהר בהרבה ממה שחשבנו.
אני כבר לא מדבר על ההורים המסוממים, השתיינים או הרוצחים לא עלינו, אלא דווקא על ההורים ה"פשוטים, הסטנדרטיים, הנורמליים"- אלו שלכאורה אין סיבה להאמין, אם אתה צופה מן הצד, שחברך ידרש לפקפק בדיבר הזה בכל הנוגע ליחסיו עם הוריו שלו.
לי יצא ביומיים האחרונים לרטש את הדיבר הזה לגזרים, כמו שלא יצא לי הרבה זמן. אחרי 23 שנים אני עומד איתן על שברי המיתוס ההורי, הזה שיש לכולנו ונבנה לאט לאט ככל שאנחנו מתבגרים, ויודע לחלק לשתי ערימות נפרדות לחלוטין את הדברים שראויים להערכתי והדברים שהייתי מעדיף להחליף.
בימים אלו חוזרות המחשבות הילדותיות שיש להרבה מאיתנו, אם לא לכולם, על כמה ההורים של החברים שלי טובים יותר ואיך אני מקנא בהם אך גם המחשבות הבוגרות והמכאיבות יותר שתוכנן שואל כמה מההורים שלי יש בי בעצם(?).
העקשנות שלי מוצאת את מקומה כאשר אני בוחן מקרוב את ההורים שלי ויודע שאם לא הייתי עיקש עוד הייתי עלול לחלוק איתם איזושהי תכונה מלבד חיצונית.
לפני איזה 10 שנים אבא שלי אמר לאימא שלי, מולי, שהוא רוצה בדיקה גנטית עבורי, משום שלא חלקתי איתו את אהבתו לים (או משהו בסגנון...), הוא אמר את זה בצחוק, כמובן, אבל זה מן הסתם העליב. 10 שנים אחרי זה אני גאה שאבא שלי צריך בדיקה גנטית בשביל להיות בטוח שאני הבן שלו כי אם מצב העניינים היה שונה הייתי מאוד מאוכזב מעצמי.
