שתי נקודות בנוגע למצעד הגאווה
אני גם לא הייתי ממליץ או מעוניין לראות את מצעד הגאווה בירושלים רק, כמובן, בגלל החשש להתפרצות בלתי נשלטת של אלימות מצד גורמים שמיום-יום אני מרגיש שכופים עליי את עולמם יותר ויותר. מכל מקום, החברה בישראל צריכה לעורר דיון בשתי סוגיות בהקשר המצעד דווקא עכשיו כאשר התנגשות העולמות בשיאה והצדדים חשפו את קלפיהם כולם. הנקודה הראשונה היא האם באמת יש צורך בהתערטלות זנותית, הפקרות מוחצנת וריקודים סמי-אירוטיים בחוצות העיר, כל עיר, וכמה גאווה זה מוסיף לקהילה ההומו-לסבית. האם קבוצת הרקדנים שלובשים ורוד, רוקדים ומקפצים בהפגנתיות באמת מייצגים את המגזר ו/או האם המצעד, במתכונת זו באמת בא לחדד את גאוות המגזר או שזוהי פשוט אם כל המסיבות- פשוט עוד מקום שאפשר לרקוד בו רק שהפעם הוא לעיני מצלמות. אני לא בטוח כמה מהמצעד הזה הוא באמת "אמירה" של סובלנות, הגנה על זכויות הפרט וכו' וכמה ממנו זוהי מסיבה מוגזמת שעולה למדינה מיליונים ומעצבנת מאות אלפי דתיים.
 
הנקודה השניה היא הכואבת יותר, איזה מין חברה אנחנו יוצרים פה?- האם כל פעם שהזכויות הליברליות עליהן החיים הדמוקרטיים שלנו פה מושתתים נרמסות על ידי ערכים לא מעודכנים של ציבור אנכרוניסטי אנחנו צריכים להתקפל? האם חופש הביטוי, חופש הדת וחופש הפרט שאנחנו שומרים עליהם מגינים גם על הזכות של הפרט להתבטא נגד זכויות אלה? מי הם בכלל החרדים של ירושליים שיגידו לאזרחי המדינה הזו איפה לחגוג ואיפה לא, והאם פסוק מכתובים ישנים באמת עומד במידה שווה וכנגד חוקים מודרניים אשר מאפשרים לאדם לאהוב את מי שהוא רוצה איפה שהוא רוצה?
 
שמור   בטל