עד היום הייתי כמו הנמלה בספר שזה עתה סיימתי לקרוא ("היקום האלגנטי) אשר חיה בעולם צינור דו-מימדי ויום אחד מגלה שיש עוד מימד. היום גיליתי שיש עוד מימד, או שאפשר ללכת ולהסתכל על משהו מאוד מאוד מוכר בדיוק מהצד השני שאפילו לא חשבתי שקיים.
מי שאחראי על טווית המימד הנוסף, או יותר נכון זוג הבחורות שהחזיקו בידיהן את הפטיש הוירטואלי שהיה אחראי על שבירת התקונספציה אצלי, הן שתי מתשאלות שניתקלתי בהן בתחנת הרכבת "השלום" היום בדרך הביתה.
ישבתי לי וקראתי ספר שלקחתי מערן לפני ארבע שנים. אני בן אדם עסוק ולא היה לי זמן להתפנות לקרוא את הספר. ערן עבר שתי דירות מאז, אגב והספר, "המשחק של אנדר" עדיין אצלי. אני מחזיק בספר הזה ובידיעה שאני כמעט היחידי בעולם שלא קרא אותו.
מכל מקום, ישבתי לי בתחנת הרכבת קורא את הספר כאשר ראיתי שתי בחורות צעירות אשר אחר מחזיקה בידה תיק מנייר ובו טפסים. בהתחלה חשבתי שאולי הן מורות או מתרגלות באוניברסיטה והן חוזרות עם מבחנים הביתה מאיזושהי סיבה, אבל ההליכה לתחנת הרכבת עם מבחנים היתה נראית לי מסוכנת מדי ולכן הניחוש המיידי השני שלי היה, וצדקתי, שהן מחזיקות סוג של שאלון. זו היתה רק שאלה של זמן מתי הן ישלפו אותו... והן שלפו אותו.
הן עברו אותי פעם אחת אך לאחר שנעמדו סתם כך בפינה ולידי הרי היה הרבה מקום ( והרי מה יותר טוב מלשבת על ספסל קרמיקה קר באמצע החורף שבאמצע הקיץ הזה), , הן השכילו לבוא לשבת לידי לא לפני שאחת מהן נעצרה מולי והעירה שהספר הזה הוא ספר מדהים. אם השיחה היתה נגמרת בזה אז אולי לא הייתי מייחס לה חשיבות כלשהי אבל המשכנו לקשקש כמה עשרות שניות על כך שאני חושב שאני היחידי שלא קרא את הספר, היא הצביעה על חברתה ואמרה שגם היא לא, היא העירה שהיא קראה אותו פעמיים והיא לא ידעה שכל כך הרבה אנשים קוראים אותו. אני, מכונה משומנת היטב לקצרי-תקשורת ורובוט עשוי ללא-חט שכל מטרתו הוא לשבור פלרטוטים כאשר הם עוד קטנים, נתתי לשיחה הזו לדעוך.
הן עדיין התיישבו לידי. לאחר כמה דקות הן אמרו "טוב, מתחילים לעבוד" והן ניגשו למלאכה השטנית של לגרום לאנשים בתחנת הרכבת לענות על שאלות, הררי שאלות. הבחורה השניה, זו שלא קראה את הספר אך שנראתה הרבה יותר טוב, הצליחה להתלבש על איזה אחד שיענה לה על השאלות. מיד לאחר שהיא סיימה איתו ונפטרה מהגופה היא חזרה להתיישב על ידי ולאחר המתנה מאוד ארוכה, שבה פשוט המשיכו לזרום אליי נתונים מהמוח שלה ישר למוח שלי היא פנתה אליי עם השאלה הכל כך צפויה "אתה מוכן לענות לי על שאלון?" למזלי, או לא למזלי, נכנסה הרכבת שלי לתחנה בדיוק מתי שהיא סיימה את השאלה שלה ולכן בנימוס התפנתי לרכבת שלי הביתה.
אז מה המסקנה? מה המימד הנוסף?- פעמים רבות חשבתי על איך לכל הרוחות אתה מתחיל שיחה עם מישהו שמוצאית חן בעיניך כאשר היא סתם יושבת במרחב האוירי שלך או הולכת באותו רחוב שאתה החלטת ללכת בו, מחכה באותו תור לגניקולוג שאתה מחכה לו או מודדת בגדים באותו סניף של מתאים-לי שאתה מלביש עצמך בו. היום אני יודע את התשובה: גם להן אין מושג איך להתחיל עם בחור שנמצא ברדיוס התקיפה שלהן ולכן אולי הסיבה שרק בחורות שיצא לי להכיר באיזו מסגרת יותר צמודה התחילו איתי, לא קשורה בכלל לסיבה שפשוט שברתי את רוחן לאט לאט עד שהן הסכימו בכניעה להימשך אליי פאסיבית, אלא שפשוט לשאר הבחורות אין שום עוגן להתחיל לדבר איתי בדיוק כמו שלי אין אחיזה עליהן. אז מה הפתרון? להביא ספר ולקוות שהבחורות שמוצאות חן בעיניך מתעניינות באותם ספרים כמוך, וגם אם לא זה לא כל כך משנה כי לפחות תהיה להן סיבה להתחיל לדבר איתך- יהיה להן על מה.
מצויין, ערן יכול לשכוח מהספר שלו לעוד ארבע שנים.
