הציון שהסכמנו בינינו עליו הוא שש מתוך עשר, קצת מעל ה"עובר", אבל הסרט הזה לא הרוויח את הציון הזה כי הוא היה בינינו לכל אורכו. למעשה השש הזה מהווה ממוצע של התחלת הסרט וסוף הסרט כאילו היו שני סרטים שונים לחלוטין: הראשון גורם לך לרצות להמשיך לראות את הסרט והשני גורם לך לרצות לתלוש את הריסים.
הבמאי הלך על גישה מאוד מוזרה כאשר הוא ניגש לעשות את הסרט הזה. אנחנו רגילים, בסרטי קונספירציה, אימה ומתח, לכך שהחשוד הוא לא מיידי וברור והרוצח, קונספירטור או מישהו אחר, מפתיע אותנו ביותר בסופו של דבר. אבל דבר אחד במאי הג'אנרים האלה האלה לא נותנים לצופה להרהר וזה סוג הג'אנר של הסרט אותם הם רואים- אין לך שום ספק שאתה רואה סרט אימה שזהו אכן סרט אימה גם אם אינך יכול להציע על הרוצח ואין לך שום ספק שבמדובר בסרט קונספירציה גם אם אינך יותר מיהו הקונספירטור הראשי. תארו לעצמכם מה היה קורה אם הייתם רואים סרט קונספירציה וקראת הסוף הוא היה נהפך להיות אימה... המעבר הזה בין ג'אנר לג'אנר אינו טריק קולנועי גאוני כי אם ניסיון נואש לשבור מוסכמות קולנעיות שטוב שקיימות.
ב Flighplan הבמאי החליט שהוא יבלבל את הצופים באשר לסוג הסרט אותם הם בחרו לראות ושילמו. הוא מפזר רמזים של קונספירציה, מתח, על-טבעי ואפילו אימה למתחילים. החצי הראשון של הסרט מכין את הקרקע למעברים החדים האלה ולכן בעוד שהחצי הראשון מאוד מהנה כי אתה עוקב אחרי פרטים קטנים ומנסה לנחש מה יקרה בהמשך, החצי של הסרט משתמש בכל הפרטים האלה על מנת לבלבל אותך באשר לאיזה סרט אתה בכלל רואה.
אני לא אפרט סצנות מהסרט רק אומר שלקראת הסוף ישנם הרבה דברים לא הגיוניים ולא מתוחכמים שמוציאים לך את החשק לנשום והורסים לך את חווית הסרט. איכשהו בין תסריט כתוב עם שגיאות, בימוי לוקה בחסר, צילומים מוזרים ומשחק נטול בספק, הם הצליחו להוציא סרט.
אני ממליץ לראות את הסרט על חציו ואז לקום בבוז, אולי אפילו לדפוק מוחטה על המסך ולצאת מן האולם לפני שהסרט נהרס לכם בפנים.
