מכתב פרידה מעתודאי

אין שום סימון ביומן למשהו שאני צריך לעשות אחרי מחר שכן היום זה היום האחרון בחיים האזרחיים שלי וממחר ישנו חור-שחור שלא משחרר ביט אחד של אינפורמציה לכיווני. אני יודע כמה דברים, למרות הכל: אני יודע שאני צריך להגיע מחר בבוקר לתל-השומר. זהו , בעצם. החל מכאן ישנן רק ספקולציות. אולי יאמרו לנו להגיע לגלילות, אולי לא. אולי ישלחו אותנו ישר הביתה ואולי לא. אולי אני אצא להכנה לקורס קצינים ואולי לא. אולי אני אעבור ביחידה לפני ההכנה לקורס ואולי לא.

דבר אחד בטוח, אני ממש אתגעגע למקום הזה- אין מה לעשות, זהו תמיד סופו של הסיפור הזה. למרות שכל סטודנט של הטכניון מקלל כל יום שהוא נמצא פה הוא יודע איפשהו שהוא מאוד נהנה מהאוירה הלימודית והחיים הסטודנטיאליים- בטח ובטח כאשר האלטרנטיבה היא חיי הצבא. למרות שישנו סיכוי שאני לא אצא לקורס קצינים (בכלל או על ההתחלה) ואז אני אשאר רשום לי לתואר שני ואמשיך לקחת את הקורסים, אין סיכוי כלל שאני אגיע לפה על מנת ללמוד- היחידה לא תאשר לי בחיים, ואני גם לא מתכוון לבקש, ללמוד לתואר שני על היום הראשון אני מגיע לשם. אם אני רוצה ללמוד לתואר שני זה על חשבון הזמן הפנוי שלי לעת עתה, וזה מקובל עליי לחלוטין. ממשיך ללמוד ישר או לא, זה לא משנה, להגיע לפה אני לא אגיע זה בטוח ולכן אני די נפרד מהמקום הזה היום עם הרגשה מבאסת קצת- אני רואה את כל חבריי ממשיכים ללמוד וגם אני רוצה.

אני ממש אתגעגע לשריצות שלי אצל חברים בערבים, ליציאה לפאבים, ל"אני עתודאי, אני לומד, אני מתגייס עוד הרבה זמן", לסביבה האינטיליגנטית פה, לחברים היותר רחוקים מהפקולטה שאיתם למדתי המון קורסים. לחברים מהפקולטה האחרת שלי. לחברה שנה מעליי שהדריכו אותי ולחברה שנה מתחתיי שיצא לי להכיר. למרצים, למתרגלים ולספריית פיסיקה והספרים שלה שנעשו חלק ממני אחרי 4 וחצי שנים.

יא-בא-באי איזה חנני זה יצא...