הצעדים האחרונים בתוך הואקום המוחלט הזה שנקרא "העתיד" נעשים בזהירות, לא רק מפני שאין לי מושג מה צופן לי העתיד, בדיוק כמו כל אחד אחר, אלא מכיוון שבערך עכשיו הצעדה צריכה להיות איטית מספיק על מנת שאוכל להביט קצת ימינה וקצת שמאלה אל תוך שני הצדדים ההפוכים של החשיכה המוחלטת ולחפש את הסרט האדום- סתם, תלוי לו כך באוויר מחובר בקצוותיו לאינסוף שאינני יכול לראות. ממש פה בסביבה אני אמור למצוא את הסרט האדום שמגדיר את סוף המירוץ ולא משנה באיזו דרך הייתי הולך הייתי תמיד מגיע אליו מאותה זוית לא מוגדרת ובאמצעו בדיוק.
שניה לפני שהסרט יקרע דווקא בצעדים איטיים ולא בריצת אמוק מטורפת נשאר רק להביט אחורה, לא אל תוך החשיכה כי דווקא אל תוך מפה דו-מימדית אינסופית שמגדירה את מה שהתרחש בארבע וחצי השנים האחרונות בחיי. ומפת השחור-לבן הזו מגדירה היטב את כל מה שקרה בחיי האישיים ובחיי האקדמיים, מה קרה לי בפנים ומה קרה למשפחה שלי ולסובבים אותי, לחבריי הטובים ומה קרה במדינה.
אז זהו הסרט האדום שנמצא בסוף כל זה? הסתכלות ימינה ושמאלה לא תמצא אף אחד שיספק תשובה. והסרט האדום הזה נראה כל כך בנאלי שמגיעים אליו, עכשיו כאשר אתה יודע מה הוא מייצג ומה היה צריך לעבור בשביל להגיע אליו. שאתה יודע מי הגיע אליו בנוסף אליך ובאלו דרכים ואמצעים.
הצעדים המתונים אל עבר הסרט שנגלה לעין יעברו בהגיע אליו, כבר תיכננתי מראש, לפסיעה איטית וחצייתו בהתכופפות קלה ולאו דווקא בקריעתו בריצה מטורפת. לא נשבר פה שיא, לא היה פה מירוץ, לא היה קו סיום אף פעם, היה רק מיתוס שסיפק הכוונה, "הגביע הקדוש" שיספק מטרה.
איפשהו בדרך לסרט האדום נשמעה צעקה עמומה ומשמעותה נקלטה מיד- יש איפשהו עוד סרט אדום... אני כבר אסדיר את נשימותיי עד שאגיע לסרט האדום הקרוב. אני חייב- צריך להתחיל לרוץ מיד אחריו אל עבר הסרט הבא.
