בהסתכלות רטרואקטיבית הרי שסופו של היום הזה היה מצוי כבר בשניות הראשונות שלו: אני עם כאב ראש שלא עוזב אותי מתחילת השבוע החלטתי שזה חייב להיות קשור לעובדה שהשותף שלי לחדר מקפיא אותו על 17 מעלות - בעוד אני מפרפר ברחבי היחידה כל היום, שינויי הטמפרטורות המהירים פשוט גורמים לי לכאב ראש. איך עוד ניתן להסביר כאב ראש ללא נזלת וללא שיעולים אשר מתחיל רגוע בבוקר כל יום ונעשה גרוע עד לסופו? - המזגן לא עוזר לי, זה בטוח.
השותף שלי לחדר הוא אדם קשה וטיפש. אדם בעל עקרונות שרוב היום עסוק בלהילחם על הכבוד שלו אבל לא עובד בכלל - אבל על זה אני אצטרך כמה פוסטים נפרדים. הוא שמן, זו הנקודה הבעייתית הרלוונטית, הוא שמן ועקרוני אז הוא מעוניין שהחדר יהיה בטמפרטורות הקפאון של האטומים בגוף שלו. הוא גם לא זז מהכסא אז זה שבחוץ יש 30 מעלות לא מפריע לו כלל.
הסברתי לו את מצבי הבריאותי ואמרתי לו שהחדר יעמוד על 25 מעלות צלסיוס מעכשיו - זה 13 מעלות פחות מחום הגוף שלו אז זה "קר" גם עבורו. הוא התחיל להסביר לי למה מצבי הבריאותי בכלל לא קשור למזגן אבל גמרנו את השיחה בנימה צינית של "זה מה יש כנראה".
איפשהו באמצע היום הוא החליט להזכיר לי את עניין המזגן שוב. בציניות אופיינית לי אמרתי לו "שמע, אם תגיד לי שאתה צריך 17 מעלות בשביל תפקוד בריאותי תקין אני אפגע בבריאות שלי בשבילך ואשים את המזגן על 17, רק תגיד לי שהבריאות שלך יותר חשובה מהבריאות שלי ותקבל 17 מעלות, אני מוכן להקריב את הבריאותי שלי, כאיש צעיר, למען הבריאות שלך- מבוגר יותר. רק תגיד שאתה חייב בריאותית את ה17 מעלות..." הוא הגיב כמו אדיוט שהוא לא רוצה שאני אהיה חולה כי אם אני אהיה חולה אז העבודה שלי תיפול עליו. מכיוון שאני והוא לא עובדים בכלל(!!!) על אותם דברים ולעולם לא יפילו דברים שלי עליו לא משנה מה, לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי: "איזה דברים שלי יפילו עליך? על מה אתה מדבר?" שאלתי אותו. הוא ענה בלגלוג "כל הדברים האלה שאתה עושה, אני עשיתי פעם רק בלי כל הדו"חות". (אה שכחתי להזכיר, יש לו נטייה מוגזמת לשקר... הוא מעולם לא עבד על שום דבר שאני עובד עליו עכשיו. הוא מעולם לא עבד.)
"איזה דברים שלי אתה עשית פעם, על מה אתה מדבר?" שאלתי אותו ואז בדיוק נכנסו אליו אורחים. אמרתי לו שאנחנו נסיים את השיחה אחרי זה והוא אמר "לא צריך. סיימנו פה." זה בדרך כלל התגובה שלו כאשר הוא מכין לעצמו ביצה ואז מפחד להיכנס אליה.
אחרי שהאורחים שלו הלכו חזרתי לחדר: "נו, אז בוא תסביר לי מה אני עושה שאתה כבר עשית. חבל שאני אעשה את העבודה הזה.", הוא ענה "עזוב". "בוא תסביר לי, נו" התעצבנתי ואז הוא ענה "שתוק, שתוק כבר!". בשלב הזה קיבלתי את העצבים השבועיים שלי, הזהרתי אותו שאני לא חבר שלו ולא הבן שלו ושלא יעיז להגיד לי לשתוק. הוא כהרגלו, כמו כל פעם שאין לו כבר מה להגיד והוא יוצא דביל התחיל במנטרה בלתי פוסקת כמו תקליט שבור "מה אתה רוצה? תגיד לי מה אתה רוצה? מה אתה רוצה? מה אתה רוצה? מה אתה רוצה?" עד שבעצם הפסקתי להסתכל עליו.
אח... כמה שבא לי לתקוע לו שבריה בין העיניים.
