לקח לי כמה רגעים בזמנו להבין שפילוסופיית החיים שלי היא פרדוקסאלית ואולם כאשר הבנתי את זה לא עברו כמה שניות והבנתי שדווקא בגלל הפרדוקסאליות הבלתי ניתנת להתרה, אני רוצה להמשיך להחזיק בה- אפילו בלב תורת הקוואנטים יושב לו פרדוקס (פרדוקס EPR).
פילוסופיית החיים שלי הוצגה לראווה אתמול לאחר בירה וחצי בפאב בעוד אני ושני חברים מהפקולטה מחליפים נושאים חשובים יותר בחשובים פחות ולהיפך, וזאת בעקבות שיחה שערכתי עם השותפה שלי בנוגע לתחביבים, קריאת ספרים וספר אחד ספציפי שאת תמונת העולם שהוא מציג השותפה שלי מוקירה מאוד.
לא קראתי את 700 העמודים של הספר שהשותפה שלי קראה ולכן את עיקר הדברים אני יודע כי השותפה שלי פשוט אמרה לי. בעקרון הסופרת מאמינה שפילנטרופיה, צדקה וכו' הם דברים גרועים. היא מאמינה שהעולם נע קדימה על ידי אנשים שמסתכלים למעלה ושואפים להגיע לשם ולא על ידי אנשים שמחלקים נדבות. האנשים האלו, לדעתה, עושים זאת מטעמים אנוכיים שקשורים לכך שהם מעוניינים להרגיש טוב יותר עם עצמם אז הם מתנשאים על המסכנים מהם.
דיעה נחמדה, אולי אפילו פה ושם היא נכונה, אבל בעיקרה היא טיפשית. ניסיתי להסביר לשותפה שלי שכל פעם שהיא מקבלת על עצמה דיעה קוהרנטית, חד-מימדית, היא בטוח קיבלה על עצמה דיעה מוטעית. סך כל הגיגי הדיעות של האנושות, להוציא את אלו הלא קוהרנטיים, הם בסך הכל הגדרה של מסגרת דיון מאוד מאוד רחבה כאשר האמת, תמיד, נמצאית איפשהו באמצע. אין שחר להאמין ב A או ב B כי אלו נמצאים בשוליים, מגדירים את נקודות הקצה. האמת היא איפשהו באמצע.
מכיוון שאין אמת אחת קוהרנטית אפשר לנסח את הפילוסופיה הזו במשפט המוכר כל כך "לכל כלל יש יוצא מן הכלל" והוא, הרי, בעיקרו פרדוקסלי. אם אטען שאין שום אמת קוהרנטית הרי שמישהו ישאל אותי מה לגבי האמירה הזו שלי- היא מאוד לא מסוייגת ומגדירה תנאי ברור והדרך החוצה מהסבך, לצערי, אינה קיימת במסגרת דיון אנושית שבה פרדוקס נשאר פרדוקס.
